יש לי חבר וירטואלי טוב שהיכרתי ברשת ושמו אודי. דרכינו הצטלבו בפרשת הנשיא לשעבר קצב: שנינו מצויים בפרטי אשמת השווא שטפלו עליו והרשיעו אותו במעשה אונס, כאשר הנימוקים למעשה מצויים בסתירה מוחלטת לעובדות. לבטח לא מעט גבות יורמו נוכח התמיהה: הכיצד ושתי ערכאות שיפוטיות, המחוזית והעליונה, לא הבחינו בסתירה?
זו למעשה השאלה המרכזית שמשכה אותנו ואת תשומת ליבנו לפרשה הזאת, ואני מרשה לעצמי לתהות כאן גם בשם ידידי: מה הביא את המערכת המשפטית במלואה להתעלם מעובדה מוחלטת ולהסיט את העיניים ממנה כאינה. השאלה בגודלה הטבעי: מה הביא שתי ערכאות שיפוטיות להתעלם מעדות ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, ולהחליט כי "סביר להניח" שלוח הזמנים המאושש את דבר האינוס על-ידי קצב, הוא בניגוד ללוח הזמנים היוצא מהעדות הזו, והמאושש את הקביעה כי מעשה האונס הוא בדותא שנרקמה במוח המתלוננת.
אינני רוצה לרדת כאן לעומק הדיון ולבחוש בפרטים, כי ברצוני להאיר במאמר הזה דווקא את סלע המחלוקת שנתגלע, עקב פרשת הנשיא, ביני לבין חברי אודי. הוא ניסה לענות על התהייה שלעיל ברמז עבה, ולסכם את פרשת קצב במילים אחדות. הוא סבור כי ילד מעברה מקסטינה, ספרדי וליכודניק, הביס את יקיר השמאל האשכנזי
שמעון פרס במרוץ לנשיאות, ושילם על כך בחמש שנים בכלא.
לעומתו, סבור אני כי לנשיא לשעבר היו יחסים בהסכמה עם המתלוננות שבגלל האגו שלו לא רצה להודות בהם ושילם על כך בחמש שנים בכלא. קצב לפי דעתי הוא לא טלית כחולה, עם זאת הוא הפוליטיקאי שנאנס במלוא מובנה של המילה על-ידי צוות מזכירותיו, ולאחר מכן על-ידי הפרקליטות ולאחר מכן על-ידי השופטים ולאחר מכן על-ידי ועדת השיחרורים שמיצו את האונס הקבוצתי עד תום.
"תשמע! תקשיב!" הטיח בי אודי: "הדבר הכי גרוע שאתה יכול לייחס לקצב זה קיום יחסים בהסכמה עם אותה א' ממשרד התיירות. לא היה ולא נברא!!".
יחסים בהסכמה "קצב", המשיך אודי, "הורשע בכך שחיבק שתיים מעובדות בית הנשיא המכונות ה' ו-ל', ובכך שאנס את א' ממשרד התיירות אשר סיפרה על שני מעשי אונס, ושהוכח בוודאות מוחלטת שהיא בדתה אותם מדמיונה, בדיוק כפי שאתה בדית מדמיונך את המתלוננות שקיימו איתו יחסים בהסכמה". סוף נזיפה.
ואומנם הוא נשפט על אונס - לא על "יחסים בהסכמה", מאין שהיו בכלל יחסים?
כך כתב ההגנה שלי - תורי להטיח באודי: "ישנו פתגם בערבית בתרגום חופשי: איש לא נפגש עם אלוהים אך המוח שלנו הכיר אותו. אתה חוטא לאמת שלך כשאתה מתכחש לתבונה הנגזרת מהגיונך. וגם קצב נפל באותו בור כאשר התכחש להגיונו והכחיש כל יחסים בהסכמה או לא, והזאבים המתינו לשגיאתו זו בפינה וניצלוה עד תום".
"אני לא יודע אודי כמה יש לך בחשבון העו"ש אבל אני לא חושב שאתה נמצא בליגת המיליארדים, וסביר להניח שגם אם רציתי לטפול עליך אשמת שווא לא אטען כי גנבת לי מיליארד וחצי דולרים וגם לא לירות, ולא רק כי לא תיתכן תשתית ראייתית לאשמה כזאת, היא גם לא תעלה בדעתי מלכתחילה, אין לה תשתית במוחי בשביל שתתפתח משם הלאה".
כאשר שקצב הלך ליועץ המשפטי וביקש להתלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, הוא לא העלה בדעתו כי בראש היועץ המשפטי תרוץ שאלה פשוטה: כיצד הגיעה עובדת לשעבר לחשוב על ניסיון סחיטה כזה, כיצד התגלגל הדבר בראשה. כאשר סוללות העו"דים של קצב טענו כי אותן המתלוננות על אונס- התקשרו, לאחר האונס לכאורה, אינספור פעמים ללשכתו של קצב לבקש עבודה, ואומנם הטענה כהיא זו מובנת וצחה, אך העו"דים המלומדים לא חשבו כי עצם הטענה ואף אם תוכח כנכונה תפתח בפני השופטים מחשבה אנושית: כיצד "עובדת לשעבר" תתקשר אינספר פעמים ללשכתו של שר או של נשיא ותדרוש בתוקף שיחברו אותה עם הנשיא, ואף תתרעם כשבקשתה נדחית.
רוצה לומר כי הטוויית הרשת הראייתית למערכת היחסים בהסכמה שהייתה לקצב עם אחדות ממזכירותיו, נארגה על-ידי קצב בידו ובמו עשר אצבעותהם של העו"דים שלו. את השתי וערב לתשתית מערכות היחסים שהיו שכיחים במשרדיו ארג קצב במו ידיו. בשביל להגיע למסקנה הזאת אינני צריך להמציא את הראייה, המוח שלי כבר נפגש עם הראיה הזאת.
זהו איפא הסיכום התמציתי שלי לפרשת קצב: פוליטיקאי ממוצע שהתיאור טלית שכולה תכלת רחוק ממנו שנות אור, שיתף פעולה עם נשים אמביציוזיות שביקשו למנף אותו לצורכיהן האישי ולעשות עליו סיבוב. הוא נהנה מהמשחק הלוהט שלהן והתמכר לו; סופו ליפול ברישתות שטוו לו (מילתן נגד מילתו). הדבר קרה כאשר הקצב בא על סיפוקו וביקש להפסיק את המשחק ובו בזמן מיאן לשלם במטבע שדרשו; חשב כי כוחו ומעמדו יעמדו לו והיא לו. שכב איתן? כנראה שכן. אנס אותן? לא; נכון לומר נאנס על ידן. לכן הוא סירב למתווה עסקת הטיעון שהוצע לו ובצדק, כי הוא ידע (וגם הפרקליטות ידעה) שלא היה כאן אונס. ובניגוד להרבה פוליטיקאים חרמנים אך מתוחכמים ומחושבים, הוא שילם על המשחק האפל שלו באשמת שווא של אינוס, זאת כי מערכת המשפט בעת ההיא ראתה לנכון להקריב קורבן למולך ולהשקיט בו את אלילי התקשורת והתנועות הפמיניסטיות שביקשו דם בכל מחיר. בדפי ההיסטוריה איש לא יצא נקי מהקייס הזה.