עצוב לנו, עצוב מאד.
ומדוע? כי על-מנת לצפות בריבוי דעות באינטרנט, כל אשר יש לעשות זה לפתוח את אתר News1, ושם אנו מוצאים את כל גווני הקשת מקצוות השמאל ועד קצוות הימין – וזה מאוד משמח.
ומה עצוב? מה שעצוב זה שעל-מנת לצפות בריבוי דעות בטלוויזיה אנו צריכים שני מכשירים - מכשיר אחד לעין ימין עם ערוץ 20, ומכשיר אחר לעין שמאל עם ערוץ 2, מורידים 0 וההבדל עצום.
כמה חבל שעל אף הרגולציה ועל אף
מועצת העיתונות דווקא העיתון המתנהל מחוץ לכל המערכות האלה מגלה יכולת וירטואוזית בהצגת ריבוי דעות ואילו כל אלה המכפיפים עצמם בצביעות לכללי אתיקה ולחוק, עושים בפועל מה בראש שלהם.
ואז נולדים ערוצים פוליטיים כמו
ישראל היום וערוץ 20 על-מנת לתקן ולו במידה חלקית את ההשתלטות של ה"ליבראליזם" השקרי והצבוע על אמצעי התקשורת, ובמקום תקשורת ישרה ומאוזנת אחת יש לנו תקשורות לרוב, עקומות ולגמרי לא מאוזנות.
אבל גם הרגולציה חייבת להיראות נאמנה ל"ליבראליזם" וכאשר סוף-סוף נתבשרנו שערוץ 20 ישדר חדשות, הרגולציה חייבת לקלקל לנו את החגיגה עם משפט מחוזי כמו "מועצה הודיעה כי ללא תלות באישור שידורי החדשות, תמשיך המועצה לאכוף ביד קשה את עמידת הערוץ במחויבויות הרישיון". ולמה יד קשה? למה נגד מי עוד מתכנן הרגולטור לפעול ב"יד קשה"? חיפשתי באינטרנט עוד התבטאויות כאלה של המועצה לשידורי טלוויזיה ולווין ולא מצאתי, למה דווקא אראל סגל צריך יד קשה, ו
רביב דרוקר יכול להסתפק ביד רכה, או אולי באצבע, איזה אצבע, זרת, של תינוק רך בימים!
וממתי מותר לרגולטור לפעול נגד ערוץ אחד "ביד קשה" ונגד האחרים לא? האם לא כולנו שווים על-פי החוק?
טעה לטעמי ערוץ 20 כאשר הסכים לקבל את ההצטרפות למועצת העיתונות כתנאי לרשיון החדשות שלו. אלא אם ניתנה לנושא זה התייחסות מיוחדת ברשיון ההפעלה של הערוץ, עלולה מועצת העיתונות להביא בהתנהגותה את ביטולו של רשיון החדשות של הערוץ, כי במסגרת תקנונה של מועצת העיתונות מתאפשר לה לזרוק עיתונים מחברותם במועצה, ובכך הכניס עצמו הערוץ ללועו של ארי לגמרי לא ידידותי, באשר את הנהמות ואת הריר על השפתיים ניתן כבר לשמוע ולראות מהודעת הרגולטור.