כהונת אובמה תיזכר כעוינת לישראל

שמונה שנים רעות חלפו, וברק חוסיין אובמה יורד מן הבמה. שמונה שנים רצופות הוא היה עוין לנו, והמטרה שלו הייתה מאז כניסתו לבית הלבן לערער את הלגיטימציה של ישראל בעולם ולחזק את המגמה של גורמים אנטישמים ושל האיסלאם נגדנו. צעדו של אובמה חיזק ממילא גם את חוגי ה"חרם" העולמי (B.D.S) הטוענים, שישראל אשמה בהמשך הסכסוך עם הפלשתינים והיא פועלת כ"כוח דיכוי מול לוחמי חרות".

התפיסה של ברק אובמה: פגיעה בלגיטימציה

בראיון שנתן פעם, אמר אובמה ששמו ברק אינו השם ברק מן התנ"ך, אלא זהו שם מוסלמי בָּארַאכְּ ( שמשמעותו: מבורך). לדעת פרשנים רבים, החינוך המוסלמי שינק בילדותו עד גיל 10 הטביע בו חותם עז, ולא פלא שאת ראשית כהונתו פתח ב"נאום קהיר", שבו קרא לאיתחול כל התפיסות של המערב כלפי האיסלאם. שמונה שנים חלפו והגיעה העת לסכם את מעשיו את חזונו כלפינו ולהביע את עצמת הפגיעה שחוותה ישראל ממדינה ידידותית בתקופת כהונתו של ברק חוסיין אובמה. בעת כתיבת מאמרי, אני מודע לכך שברק חוסיין אובמה שופע קסם אישי, כריזמה, וכושר דיבור רהוט ומהפנט. לא פעם עולה בי המחשבה שהוא עומד להקים בית ספר לנואמים. בקסם נאומיו נפלו רבים, וגם בחוגי השמאל הישראלי רבים נשבו בקסמיו, ואף ציפו שיכפה עלינו פתרון מדיני רהוט ושופע קסם. דא עקא, שכבר מראשית כהונתו הוא איבד את מעמדו כ"מתווך הוגן", כי באופן עקבי הציג את ישראל כאשמה בסכסוך, בדיכוי, בהתנחלויות ...מי שידע להגדיר את אובמה בשש מילים היה פרשן "פוקס ניוז", רלף פיטרס, שניסח את מדיניות אובמה: "לשבח מוסלמים, להתעלם מנוצרים, ולהאשים יהודים". שש מילים שאומרות הכול בקליפת אגוז. בחודשים האחרונים לכהונתו היה חשש כל הזמן ממכת מחץ לישראל בתום כהונתו. היה חשש שיעשה מהלך מזיק כדי להותיר מוקש להמשך המשא-ומתן בינינו ובין הפלשתינים, וכדי לפגוע באופן אנוש בלגיטימציה של ישראל ובצדקת הציונות. ההחלטה במועצת הביטחון (דצמבר 2016) הייתה אכן מכת נקם בישראל ממדינה ידידה לישראל שהיא (אם ירצה אובמה או לא) הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, והיא גם בעלת ברית של ארצות הברית. ניסוח ההחלטה באו"ם (החלטה 2334) העיד על כוונת זדון לפגוע פגיעה קשה בישראל: הניסוח אינו עוסק רק בהתנחלויות, הוא מציג את ירושלים ואת המקומות הקדושים ליהודים כטריטוריה לא ישראלית (הכוונה גם לכותל, שם הניח אובמה פתק לקב"ה או לאללה). זו החלטה קשה, וגם אם תרצה ארה"ב לבטל אותה, ויהיה לכך רוב, סין תטיל וטו. אובמה קשר לרגליה של ישראל משקולת כבדה, פגע במעמדה והזדהה עם העמדה המוסלמית שאנו בשטח כבוש. החלטה זו תקשה על המשך המשא-ומתן עם הפלשתינים ותקשיח את עמדתם. ההיסטוריון והמשפטן פרופ' אלן דרשוביץ, שהיה ידידו ויועצו לא פעם של אובמה, הביע שאט נפש מאובמה והתבטא: "כהונת אובמה תושלך לפח הזבל של ההיסטוריה". אובמה יצא מדלתות הבית הלבן והשאיר אחריו אדמה חרוכה.

ההתחלה: נאום קהיר היה הסימן

ההתחלה של אובמה כנשיא הייתה ב"נאום קהיר" (3 ביוני 2009), שם הוא סירטט את תפיסתו וקרא לפיוס של המערב עם האיסלאם. הוא תיאר את האיסלאם בצורה אידילית והסתיר את התפיסה הבסיסית של האיסלאם על חלוקת העולם ל"דאר אל איסלאם" ול"דאר אל חרב". הוא הסתיר את הקריאה של האיסלאם לנהל ג'יהאד מתמיד נגד הכופרים באיסלאם, ו הקוד של הניצחון העתידי הוא "דין מוחמד בסיף". יהודים ונוצרים אכן חיו במדינות מוסלמיות, אך כ"כבני חסות", כמושפלים (סורה 9 פסוק 29).. כאדם שגדל בחינוך מוסלמי, ידע חוסיין אובמה להסתיר עובדות אלה בנאום קהיר. אך מכאן הוא התחיל וכך המשיך כשהוא מסרב למאבק נחוש באיסלאם הרדיקלי.

החלטת מועצת הביטחון תרחיק את המשא-ומתן

הנשיא אובמה בחר לסיים כהונתו באי הטלת וטו, ובכך חיזק את התפיסה של ישראל ככוח כובש. מבחינה משפטית, המעמד של ארץ ישראל כולה מבוסס על "המנדט של פלשתיין"- זה כולל אכן את יהודה ושומרון- אך זו טריטוריה ולא מדינת לאום. הסיפוח הירדני של שטחים אלה (1948) היה לא חוקי ולא מוכָּר. הערבים דחו את תוכנית "החלוקה", ולכן אינה מחייבת עוד. ישראל הביעה נכונות תמיד לקיים משא-ומתן, ואין ספק שרק במשא-ומתן ייפתר הסכסוך. על-פי אמנת ז'נבה, העובדה ששטחי יהודה ושומרון חזרו אלינו לאחר לחימה, מתירה לנו כמדינה בסיום לחימה להקים התיישבות ולהעביר אליה אוכלוסייה לצרכי בטחונה. ההחלטה שקידם אובמה (ויזם אותה) במועצת הביטחון רק תקשיח את העמדה הפלשתינית ותרחיק אותם משולחן המשא-ומתן. אובמה חיזק את תפיסת אבו מאזן שהוא ישיג מדינה באמצעות האו"ם ולא באמצעות משא-ומתן. מעשהו של אובמה חיזק את חוגי האנטישמים בעולם. משך דורות התקיימה אנטישמיות שלבשה ופשטה צורה. הציונות השיבה את היהודים למולדת הקדומה, כדי שיקחו גורלם בידיהם. אך האטישמיות לא נמוגה מאז הקמת המדינה: ישראל כיום היא "היהודי של העולם". אל נשכח את העבר: ברק (באראכְּ) חוסיין אובמה ביטל מייד בראשית כהונתו את התפיסה של ג'ורג' בוש שיש לבנות בגושי התיישבות, ולא שכחנו את הקפאת הבנייה שנכפתה על רה"מ נתניהו. אובמה שידר כל הזמן שהתביעה הפלשתינית לנסיגה היא מוצדקת. באמצעות החלטה 2334 בודד אובמה את ישראל בזירה הבינ"ל, וכל מעשה של ישראל בשטחי יו"ש יכול להחשב מעתה כהפרה של החלטה זו וכפשע מלחמה. אובמה הותיר אחריו פתיחה של מלחמה דיפלומטית ציבורית להחזירנו לקווי 1967. בכך קיבע אובמה את מעמדו כנשיא העוין ביותר עבורנו שהיה אי-פעם בארה"ב. מתברר, שבעולם כה כאוטי, האו"ם עוסק בשנים האחרונות בצורה אובססיבית בישראל ולא בשפיכות הדמים ברחבי הגלובוס. כמה קשה לשאת את המחשבה שנשיא של מדינה ידידותית חיזק את כוחות הרשע בגישתם האובססיבית כלפי ישראל. לא נותר אלא להיאנח אנחת רווחה כשהוא יורד היום מן הבמה.

בתקופת כהונתו איבדה ארה"ב את ההגמוניה

כבר בראשית כהונתו, בינואר 2009, קיבל אובמה פרס נובל לשלום, עוד בטרם עשה דבר. הוועדה נימקה שהפרס הוא על "תרומתו המיוחדת למאמצים לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ואת שיתוף הפעולה בין העמים". כלומר: הוא קיבל פרס על משאלות לב של חברי הוועדה ועל הציפיות ממנו. בפועל, הפרס החליש את פעולתו כנשיא, ובתום תקופתו כנשיא, ארה"ב נתפסת כמעצמה רופסת, שאינה מובילה מהלכים במצבים של מלחמה וכאוס בעולם. ארה"ב איבדה מעמדה כמעצמה הגמונית בעולם, ובאי הטלת וטו במועצת הביטחון הוא בחר להקשות על יורשו בבית הלבן. את העילה לפרס נובל הוא מצא בכריתת ההסכם עם משטר האייטולות באירן (14 ביולי 2015). אירן לא הסתירה מעולם את כוונתה הגלויה להוביל ל"חיסול ישראל": לא הוצג אפילו תנאי מוקדם למו"מ עמה, שתודיע על ביטול כוונה זו. למרות ניסיונות ישראל לעצור את חתימת ההסכם עם אירן, ראה זאת אובמה כהישג שלו, ואולי אף כמענה לוועדה שהעניקה לו פרס נובל לשלום. מאמר בלפור חקק על ההסכם עם אירן: [קישור] הוא פעל באופן עקבי למסלול של התרחקות מישראל, החל מ"נאום קהיר" בראשית כהונתו ב-2009. עם היבחרו, היה עליו לבחור אם להיות צ'רצי'יל או צ'מברליין והוא בחר להיות צ'מברליין. לא פלא שמעשהו הראשון בכניסתו לבית הלבן היה להסיר את פסלו של צ'רצי'ל... מול איומי העולם המוסלמי הוא בחר בקו פייסני. באחד מנאומיו, בהיותו בגרמניה, באפריל 2016, הוא אמר שאנו חיים ב"תקופה השלווה ביותר בהיסטוריה". בימים שהעולם מלקק את פצעי המלחמות בשנים האחרונות, שהטרור האיסלאמי הגיע לאירופה, אובמה חי בעולם מפויס ושלֵו תוך ריצוי של הכוחנים והעלמת עין מן התוקפנים. מציינים לא פעם לזכותו שגילה הבנה לצרכים הביטחוניים של ישראל ושמר על הסיוע הביטחוני. אל נשכח שאובמה הוא פוליטיקאי ולא רק מדינאי שמעצב מדיניות. כנשיא ידע אובמה בשתי כהונותיו שאינו פועל לבדו. הוא קרב אליו אומנם מדינאים פרו איסלמיים, אך ידע שלא ניתן לבטל לחלוטין את המסורת של תמיכת הממשל האמריקני בישראל כבעלת ברית במזרח התיכון. בתקופת כהונתו הראשונה בוודאי היה חייב להיות זהיר, כי רצה להיבחר לכהונה שנייה. אין פלא שאת המוקש הכי קשה טמן לנו טרם צאתו מן הבית הלבן, ובהיותו "ברווז צולע" (התנהגות שאינה אפיינית לנשיאים אמריקנים). התפיסה הבסיסית שלו לפגוע בתקופת כהונתו בלגיטימציה של ישראל בעולם העבירה אותו על דעתו,והוא עשה את המהלך נגדנו בתיאום עם הפלשתינים.

לסיום,

הכיעור במעשהו הוא בכך, שזו הייתה הפרה של ידידות בין המדינות והפקרה של ידידה ובעלת ברית. הייתה זו תקופה קשה לישראל. שמונה שנים חשנו את נחת זרועו של באראכְּ חוסיין אובמה, ואנו נאנחים בהקלה שהוא ירד מבמת ההיסטוריה.