ה' שולח את משה לבני ישראל להודיעם שבא בשליחות שמים לשחרר אותם מן העבדות וההשפלה, להוציא אותם מארץ מצרים ולקחת אותם אל ארץ שלהם, אל החרות.
"לכן אמור בני ישראל..אני ה'..
והוצאתי...
והצלתי...
וגאלתי...
ולקחתי...והבאתי אתכם אל
הארץ" (שמות ו, ו)
ומשה בא אל בני ישראל ומודיע להם על ההבטחה הנפלאה והמרגשת הזאת. על השחרור מן העבדות. על הגאולה!
אבל העם לא מתרגש. בני ישראל שומעים, מתעלמים וחוזרים לעבודתם הקשה מאוד.
כי מי צריך גאולה כשאין כוח? איך אפשר להקשיב כשעובדים וטרודים ועייפים והרוח מרוטה ומה אכפת מגאולה? רק רוצים לנוח. העם לא רוצה אפילו לשמוע, העם בכלל לא רוצה גאולה. העם עסוק מידי בעבדות. הוא עייף. הוא כבר מורגל.
נשמתו, כבר נשמה של עבד, עדיין אינה מוכנה לגאולה. שנים רבות של עבדות במצרים חרטו בו נחיתות ורפיון. כיום עסוקים בני ישראל רק בלסיים את מכסת העבודה ולשוב לבתיהם כדי לנוח לקראת עבודת יום המחר. הם לא מוכנים עדיין לגאולה ולא מתייחסים כלל להודעתו הדרמטית של משה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה" (שמות ו, ט)
איך אפשר להבין זאת? מי מעדיף חיים קשים על פני חיים טובים יותר? מי מסרב לתקווה לחיים יפים וטובים יותר? מי לא מוכן להאמין גם אם זוהי הבטחה אלוקית?
מי שנפשו נמרטה לחלוטין. מי שהושפל ודוכא כל כך עד שאין לו כוח אפילו לקוות, אין לו כוח לרצות וכל המילים והבטחות לא יעירו בו את החשיבה החיובית לחיים טובים יותר. אין כוח!
סיסמאות אינן עוזרות לחיזוק ולהוצאה מחיי שפלות. צריך קצת יותר ממילים, מהבטחות, צריך יותר מן התוכחות... צריך ניסים!
הרבה תמיכה
ובהמשך זה מה שבאמת קורה. נס ועוד נס מעירים בהם את האדם החופשי הרדום, מעירים בהם רצון ותקווה. זה קורה לאט-לאט. עם הרבה סבלנות של הרועה הדגול, של המנהיג המופלא, משה רבנו. המנהיג שידע להכיל, לרחם, ולשאת אותם על כפיים ממש. עם הרבה תמיכה של אהרון הכהן, עם שמירה מיוחדת ונשיאה של הקדוש ברוך הוא. שם, בטורח ובנתינה האינסופית, נמצאת הגאולה הנפשית וממנה - הגאולה הפיזית.
וכך מתחילה מסכת השחרור הגדול של בני ישראל מן העבדות הקשה במצרים. העם לא מוכן לשמוע? אז לך אל פרעה, דבר איתו שישלח אותם: "שלח את-עמי, ויעבדוני." (שמות ז, כו). ומשה נשלח אל פרעה לדרוש שיוציא את בני ישראל ממצרים. והוא חושש: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" (שמות ו, יב)?
דברים הגיוניים לכאורה. אם העם לא רוצה גאולה ולא מאמין בה, למה שפרעה יסכים לוותר עליהם ולשלחם מארצו? ואם העם לא רוצה גאולה, אז לא צריך.
אבל הקב"ה לא מעודד את משה ולא מנחם אותו. נגמר השכנוע, נגמר הדיבור הרך. העם לא מסוגל לקבל את יכולתו להיות חופשי? דיבורים רכים לא יעזרו. והקב"ה פשוט דורש ממשה ואהרון ללכת ולמלא את תפקידם: "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
על-פי הרש"ר הירש: "מספיק עם הוויכוחים. מספיק עם הדיבור הרך. עכשיו זוהי פקודה וזה בכלל לא חשוב אם אתם מוכשרים או לא. לא חשוב אם העם יתייחס, לא חשוב אם פרעה ישמע. אתם – רק צייתו"! כי הגיעה עת פקודה: "ויצוום" - בציווי: צא והוציא את העם!
כי לפעמים יש לחייב אדם להבין שגורל העבד הוא בר שינוי. ברגע שיבין שיוכל להיות חופשי, ברגע שישתחרר מעול העבדות הנפשית, יוכל הוא לשאוף לגאולה פיזית.
וכך מתחיל הסיפור המופלא של הגאולה.