עקירת עמונה בשלישית

בעקבות הרס עמונה, אל מול הפגנת מרי מינורית מצד המגורשים המלווה בכאב, השפלה עצמית, שתוף-פעולה והתקפלות מול עריצוּת המִעוּט, הנני להגיש בפני הקוראים קטעים מתוך מחזה פנטזיה שנכתב על-ידי זלמן שניאור בשנת תשי"א, "בליל חנוכה", המתקומם כנגד הגלותיות הדבקה בנו בעקשוּת אין קץ. עבורך הקורא הנאמן, איש ארץ ישראל: שקָלתי לכתוב מִשְׁפְּטֵי-תגובה לגירוש יהודים והרס עמוֹנה מעל אדמת-ישראל - בשלישית; בשל תביעת "בעלוּת-ערבית" סתומה על אדמת ארץ-ישראל... תגוּבת-שפתיים-חֲשׁוּקוֹת ושיניים-חֲרוּקוֹת... ... מה אכתוב וטרם נכתב, ומה אומר ולא נאמר, מכאן ועד להודעה חדשה? מכאן ועד קביעת משפט-בעלוּת-ערבית כביכול, בְּשִׁטְחֵי ארץ ישראל... במילים ברורות ובשפה תואמת, יהודים החוצה, Juden Raus! - כולל, עלי לומר בכנות, דחייה מוּבְנֵית על-ידי המגורשים עצמם של כֹל גִלוּיֵי-מֶרִי-לוֹחם, ולא רק שָׁר ומתפלל בדבקות תוך הִצָמדוּת לַהֲריסוֹת. גם לא ראיתי מֶרִי אֲמִתִּי, לוחם כנגד פקוּדַת הַפְעָלָה מסיבית של כֹחות-בִּטְחוֹן-ישראל - כנגד בִּטְחוֹן-ישראל; גם לא בְּקֶרֶב חיילים ושוטרים, אוֹ לוחמי-משמר-הגבול; המבצעים בפֹעל פקוּדות אשר מעליהן מתנוסס שְׁחוֹר הדגל...! כל הֶסְבֵּר, נכון ככל שֶׁיִּהְיֶה, בִּדְבַר פריצת-תנופה בִּיְשּׁוּב-הארץ וּבניה גוֹברת; כביכול תנופת-בניה אפשרית אך רק בעקבות גרוּש והרס-עצמי - אינוֹ מוחק ולא יוכל למחוק, כלפי פנים וכלפי העולם הסובב את הכאב, ההשפלה העצמית, את שתוף-הפעולה, תוך התקפלות, מול עריצוּת המִעוּט - אויב ההתישבות ואויב ארץ-ישראל: יְהוּדֵי סמאל "הנאורים" בראשם "גְּבוֹהֵי-כבוד-בית-הַמִּשְׂפָּח" יד ביד, זו רוחצת זו, עִם עַרְבִיֵּי-הארץ. מבחינתם, לשיטתם, הצלחה גוררת הצלחה לאמור: "מֵעַמוֹנָה לְעַמוֹנָה - רבוֹת עוד הריסות תבואנה"... חו"ח. אין לי ברירה אלא לקבל את צחוק-הצבוֹע הערבי האוֹמר: "ישובוּ לאירופה"... הוא, למעשה, קבל רשות מלאה, בפועָל, לצחוקו זה; א - היישר מנשיאת-הַמִּשְׂפָּח; ב - באשר לא גוֹרשוּ, הוא ובני ביתוֹ, למדבריות-ערב משם בָּאוּ, כשעתיים לאחר השמיעוֹ את משנת עֲרָב שלוֹ כפי שצפוי שיקרה בכל מהוּת לאומית רבונית - - - נוֹרְמָלִית - - -! אני חוזר: נורמלית. התוצאות, אם-כן, ידועות וכאילוּ נקבעו מראש, בהרכנת ראש בזוייה והתקפלות-נְכָאִים - של הַמְּגָרְשִׁים וְהַמְּגֹרָשִׁים - בפני מנטליוּת-הגלוּת "הנאוֹרה" אכוּלַת-רקבון-עבדוּת עד לְשַׁד-עצמותיה...! מתוֹך "בְּלֵיל חֲנֻכָּה", מחזה פנטזיה מאת זלמן שניאור. הנפשות הפועלות: ¨ המשורר; ¨ יהודה [המכבי]; ¨ הזקנה. בְּלֵיל-חֲנֻכָּה המשורר: נֵרוֹת רָזִים בַּחַלּוֹנוֹת חִדְּדוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ -: חֲנֻכָּה אֶצְלֵנוּ! וְעָנוּ וְאָמְרוּ בָּתִּים שֶׁכְּנֶגֶד: גַּם אֶצְלֵנוּ! וּבַחוּץ, בֵּין טוּרֵי בְּקָתוֹת שַׁחוֹת, - שֶׁלֶג וַחֲשֵׁכָה, קֹר וּמַאְפֵַלְיָה; וְסוּפָה-מְכַשֵּׁפָה פְּרוּעַת-שֵׂעָר לָשָׁה אוֹתָם בִּמְעַרְבֹּלֶת; - - - וּפִתְאוֹם. שׁוּר! מִתּוֹךְ הַשֶּׁלֶג הַמִּתְאַבֵּךְ מִי-שֶׁהוּא מְזַנֵּק... בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם יִצְעַד גְּבַהּ-קוֹמָה רְחַב-כְּתֵפַיִם. סוּדָרוֹ - גַּלֵּי-כְּפוֹר מִתְלַבְּטִים וּפָנָיו שְׁחוּמִים כָּאֲפֵלָה, וּצְעָדָיו, צַעֲדֵי-נָמֵר, יִבְלַע שָׁלֶג. בַּבַּרְדָּס הַמִּנַּפְנֵף וּבַאֲפֵל הַגַּבּוֹת יֵשׁ יִתְגַּלֶּה זַעַם עָיִן; - - - וְאַחֲרָיו אָצָה-רָצָה, צוֹלְעָה, כִּדְמוּת זְקֵנָה זְעִירָה כְּפוּפַת-גָּב, עִם קַבָּהּ תִּדֹּד בְּעִקְּבוֹתָיו; ... "יְהוּדָה, אַל תַּפְרִיעַ חַג-יְלָדַי, בְּקַת סַכִּינְךָ אַל-נָא תַּחֲרִיד תְּרִיסָם, אַל חָרֹק שֵׁן-אַכְזָרִי לְשִׂמְחָתָם... יְהוּדָה!" יהודה (לנפשו): בִּמְאוּרוֹת צָפוֹן, מְאוּרוֹת-טַחַב מָשְׁלָגוֹת נֶכְדֵי-חַשְׁמוֹנָאִים גָּרִים. ... אַךְ מַדּוּעַ מַזְכִּיר לִי נִגּוּנָם זֶה נְגִינוֹת תִּשְׁעָה-בְּאָב בְּבָתֵּי-כְּנִסְתָּם? הזקנה: אַל תִּגַּע בָּם, יְהוּדָה, לֹא בְּכֹחֲךָ, כִּי בְּכֹחִי חַיִּים הֵם עַד עַתָּה וְקַיָּמִים! אִם צָרְחוּ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" מִמְּדוּרוֹת אֵשׁ, אֲנִי צָרַחְתִּי אִתָּם! וְאִם יָרְקוּ בִּפְנֵיהֶם וְלֹא נֶעֶלָבוּ, - אֲנִי קִנַּחְתִּי פְּנֵיהֶם. לֵךְ מִזֶּה עִם מִרְדְּךָ וְעִם נִקְמָתֶךָ! יְהוּדָה: לְכָל הַסּוּפוֹת, זְקֵנָה! - עִם שִׁיר-סְלִיחָתֵךְ, בְּפֶה חֲסַר-שִׁנַּיִם, לִמַּדְתְּ אֶת כָּל הַקְּדוֹשִׁים לָמוּת, אַךְ לֹא לִחְיוֹת... לִחְיוֹת וּלְהֵאָבֵק; מִחוּץ לַשְּׁעָרִים יָשְׁלְכוּ, הַיּוֹם אוֹ מָחָר. עִם נֵרוֹת-דְּרוֹרָם וְעִם שְׁבוּעוֹת-עַבְדוּת יָחַד. וַאֲנִי עָזַבְתִּי קֶבֶר-אָבוֹת בְּמוֹדִיעִין וָאָבוֹא הֵנָּה... הֲתֵדְעִי לָמָּה בָּאתִי? לִשְׁחֹט אוֹתָךְ, זְקֵנָה, אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֶל הַשָּׁלֶג! הַזְּקֵנָה: בֶּן-מַתִּתְיָהוּ! בֶּן-מַתִּתְיָהוּ! יְהוּדָה: אַל תָּהִינִי, זְקֵנָה, לֶאֱחֹז בִּי, לִנְגֹּעַ קְצֵה סוּדָרִי! פֶּן אָנִיף חַרְבִּי, לַעֲרֹב פְּלֵיטַת דָּמֵךְ עִם דַּם-יְוָנִים עַל כְּנַף בִּגְדִי... - - - - - - - - - - אָסוּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה, מֵעֵבֶר חַלּוֹן זֶה, לְאוֹר הַנֵּרוֹת. אֵין מְאוּם. מַחֲשַׁכִּים. שֶׁלֶג סוֹבֵב. וְסוּפָה הוֹמָה, תּוֹלְשָׁהּ שְׂעָרָהּ הַפָּרוּעַ וְנֶחֱנֶקֶת בְּיִלְלָתָהּ בָּאֲרֻבָּה... זלמן שניאור: שירים, הוצאת "עם עובד", תל אביב תשי"א כרך ראשון, עמ' שסה לתשומת לבך הקורא, הבלדה מופיעה כאן בהשמטות ניכרות, כדי להתחבר עם קֹצר הרוח המודרני, ואתך הסליחה.