חיסולו של פעיל החמאס מחמוד פוקהא, מצביע, אולי, על התעוררות בצה"ל ובשרותי הביטחון לפעילות מסכלת, שבעבר הייתה אמצעי שכיח בארסנל הנשק הישראלי נגד טרור, ולאחר מכן עבר במידה רבה מן העולם בלחץ "התקינות הפוליטית" של אבירי הצביעות המוסרית.
שלושה מדדים מצביעים בברור על היות הפעולה מוצלחת, אפקטיבית וראויה: השקט והאנונימיות בה בוצעה - לפני, תוך כדי ולאחר שהסתיימה; הצלחתה המלאה - רק אוביקט היעד נפגע וחוסל ולא אף אחד אחר, לא בין כוחותינו ולא אצל האויב; הצריבה התודעתית המבצעית והפסיכולוגית שהותירה הפעולה - שם וכאן. אמנם, ישראל לא הודתה בביצוע הפעולה, אולם "חשבון נפש" מהיר אינו מצביע על חלופה מבצעת אחרת, שרמת הסבירות לגביה עולה על זו של הכוחות המיוחדים של מדינת-ישראל.
מבחינות רבות, גם אם לא באותו קנה-מידה, לפעולה זו אפקט דומה לזה האסטרטגי של העמימות הגרעינית שנקטה בה ישראל, בטרם התחלנו לדבר עליה בפרהסיה ובחוסר אחריות.
פעילות מסוג זה מצטרפת לפעולות אחרות, שמקבלות פרסום מצומצם הרבה יותר, או שאינן מתפרסמות כלל, אבל ידועות היטב לאויב. בקונטקסט דומה ניתן להעמיד דיווחים על פגיעות "מוזרות" במנהרות התקיפה של החמאס תוך גרימת אבדות לארגון, מבלי שתחשף דרך הפעולה ותאבד מערכה המבצעי וההפתעתי. לפעולות חשאיות כאלה היה תמיד משקל משמעותי בשימור גורם-ההרתעה הישראלי, במחיר נמוך מאוד יחסית לכל הצדדים.
גורם-הרתעה מכיל תמיד רמז או יותר מכך לגבי יכולות מיוחדות בתחום התכנון והביצוע, ועל נכונות להפעיל יכולות אלה. בפעולה האחרונה יש מנה גדושה משני המרכיבים גם יחד. הרתעה מכוונת תמיד לפעול בשלושה מישורים עיקריים: ריסון הנכונות, פגיעה ביכולת ואזהרה אופרטיבית. האירוע האחרון תורם גם הוא לשלושת המישורים, אף כי במידות שונות.
אני גורס כבר זמן רב, שדוקטרינת הלחימה בטרור האיסלאמי-פונדמנטליסטי נוסח חמאס והארגונים החוסים בצלו או המשתפים עימו פעולה נגד ישראל, צריכה להכיל מרכיב מהותי של "טרור נגד טרור". הואיל ומדובר בארגוני טרור החוסים בצילה של אוכלוסייה אזרחית - שבחלקה משתפת עימם פעולה מרצון ובחלקה עושה זאת כאילוץ כפוי - חייבת ישראל לפתח ולטפח יכולות שתהיינה יעילות גם בתנאים אלה. ליבת יכולות אלה היא: כושר מעולה לפגיעה נקודתית ומדויקת במטרה אנושית או אחרת, בעוצמה הדרושה להשגת התוצאה המתוכננת ותוך מזעור הנזק התוצאתי הסביבתי. יכולות אלה צריכות להיות טכנולוגיות ואנושיות, עם בסיס מתודולוגי מתאים.
התגובות החריפות של חמאס מעידות, שהפעולה הייתה אפקטיבית לא רק מבחינת שיטת הביצוע ואיכותו, אלא גם מבחינת האפקט הפסיכולוגי-תודעתי שהותירה. חמאס כארגון טרור, מבסס את מעמדו במידה רבה על דימויי יכולת, והפעולה האחרונה פוגעת באופן משמעותי בדימויים אלה: הוא אינו מצליח להגן על אנשיו בשטחי השליטה המובהקים שלו, הוא אינו מצליח להוכיח מי הפוגע (האשמת ישראל היא בגדר רפלקס-מותנה- משתמע, אך לא הוכחה פוזיטיבית) והוא אינו מבין לפרטי-פרטיה את דרך הפעולה, דבר ההופך אותה לאיום אפקטיבי בר-תוקף. גורם ההפתעה הגלום באירוע זה, מוכיח שוב את עוצמתו היתרה של "עקרון ההפתעה" בלחימה בכלל ובלחימה בטרור בפרט.
דווקא מפני שומעים אנו יותר ויותר על אפשרות של התלקחות חוזרת מול חמאס בעזה, יש חשיבות לפעולה "נקיה" מסוג זה. אילו פעלה ישראל בגלוי וגרמה תוך כדי כך לנזק-נלווה נרחב יותר, הייתה נותנת בידי האויב תירוץ לפעול באלימות "כתגמול" ולנוכח השפעת גורם-הדימוי, גם דוחפת אותו לכך. חרף אי-רצונו בעימות נוסף לפי-שעה, עשוי היה חמאס להגרר אליו. בדרך שננקטה ובהצלחה המלאה שהשיגה, ניתנת לחמאס הזדמנות להסתפק ברטוריקה. החלק המשלים של המשוואה הוא רמז ברור שישראל אולי סובלת דיבורים, אבל לא תסבול מעשים, בוודאי כשאין הוכחה פוזיטיבית לאחריותה. האירוע כולו הוא מהלך מדוד וזהיר אך אפקטיבי, של שימוש בכוח צבאי במאזן הרתעה מן הסוג הדרוש ברצועה.
ארגוני טרור דוגמת חמאס, מאופיינים באי-רגישות של המנהיגות המדינית והצבאית שלהם לנפגעים, במיוחד כשמדובר בנפגעים מהדרג הצבאי הנמוך או מבין האזרחים. הם משתמשים בנפגעים לניהול הלחימה הפסיכולוגית שלהם, אבל אז הם בגדר "מחיר נסבל של המאבק". מאידך-גיסא,
הם רגישים מאוד לפגיעה בצמרת הצבאית או המדינית, גם מסיבות אישיות מובנות וגם מטעמים תדמיתיים. העוצמה הכמוסה במבצע האחרון היא יכולתו הפוטנציאלית לשמש אמצעי אפקטיבי לפגיעה גם ברמות ההנהגה הגבוהות. זהו איום בעייתי עבור החמאס, ולכן בעל ערך-מוסף מיוחד.
אין זה מקרה שהחמאס מאיים ב"שינוי כללי המשחק" ובפגיעה בבכירים ישראלים -
איום זה הוא תולדה ישירה של האיום האישי שחשים מנהיגיו. הואיל ומאפיין מרכזי של המהלך כולו הוא השקט המתלווה אליו (למעט עצם פרסום הפגיעה), צריכה ישראל להוסיף, "בצינורות השקטים", נדבך למאזן ההרתעה של הטרור נגד טרור, שעיקרו: כל ניסיון לפגיעה בבכירים ישראלים, בין אם יבוא ישירות מעזה ובין אם ממקום אחר,
יוביל לחיסול צמרת הארגון בכל דרך שתידרש לכך. אחרי הטיפול היסודי שבצעה ישראל ברוצחי הספורטאים במינכן ובמי שהפעיל אותם, ועל-רקע מבצעים אחרים, שרק בחלקם פורסמו, בהם חוסלו בכירים מאוד בארגוני הטרור בסוריה, בלבנון ובמקומות אחרים בעולם, אפשר שדווקא הבהרה חד-משמעית מסוג זה, היא שתמנע מחמס לצאת להרפתקאות מסוכנות לפחות בטווח הנראה לעין.
תכלית הטרור הנגדי היא לשבש את סדר-היום הצבאי והאזרחי ברצועה, ולהעתיק את המשאבים הפיסיים ומשאבי המנהיגות והניהול של חמאס מהתמקדות בחידוש כושר הלחימה, להתגוננות והתחמקות מפגיעה. ככל שימתן חמאס את פעולותיו ההתקפיות השוטפות, יכולה ישראל למתן את מרכיב הטרור נגד טרור בלחימה בו. ככל שיאיץ או ידרבן פעולות אלה, יש להעמיק, להרחיב ולהגביר את השכיחות והעוצמה של הפעולות המיוחדות, מול מגוון מטרות "כואבות".
הרחבת מעגלי-המאוימים והכבדה על האוכלוסייה המסייעת לחמאס באופן אקטיבי, תגדיל את האפקטיביות של אמנעה זו ותתרום תרומה חשובה לשינוי הפרדיגמה המוטעית הגורסת שאי-אפשר לנצח את הטרור. רק אם יקבל חמאס על עצמו הפסקת-אש אפקטיבית לפרק זמן ממושך ללא תנאים והתניות, יגיע הרגע לדון גם בחלוקת גזרים אזרחיים לאוכלוסייה הלא לוחמת ברצועה.