המלחמות הנשכחות

ב-17 בדצמבר 2010 סטרה פקידה עירונית למוחמד בועזיזי והחרימה את רכושו. בועזיזי היה בעל דוכן פירות וירקות לא-חוקי בעיירה סידי בוזיד שבתוניסיה. כאשר הגיע להתלונן באוזני המושל המקומי, הלה סרב לקבלו, למרות איומו להצית עצמו אם לא ייפגש עם המושל. בועזיזי אמר, קיים ומת מפצעיו כמעט שלושה שבועות לאחר המקרה. ב-18 בדצמבר החלו מחאות של סטודנטים וצעירים בערים רבות בתוניסיה. הם הפגינו נגד עליית המחירים, האבטלה ובעיות כלכליות אחרות. עם הזמן ההפגנות קיבלו אופן אלים יותר, וההערכה היא שמסוף דצמבר 2010 ועד תחילת פברואר 2011 נהרגו בהפגנות 659 אנשים. הנשיא זין אל-עאבדין בן-עלי ברח מהמדינה ונשפט שלא בפניו ל-35 שנות מאסר. גם לאחר הבחירות במדינה, נמשכו חלקית העימותים וההפגנות. הבעיות בתוניסיה נמשכות. לאחרונה, יותר מ-1,000 בני אדם הפגינו במסגרת שביתה כללית. המפגינים יצאו נגד הפגיעה בזכויותיהם וקראו לשיפור תנאי התעסוקה. לדבריהם, במספר מחוזות העוני והאבטלה לא השתפרו, למרות הבטחות הממשלה מאז ההפיכה. מבחינה ביטחונית, דאעש לא פסח על תוניסיה וביצע גם בה פיגועים. ההערכות הן ש-7,000-6,000 תוניסאים הצטרפו לדאעש בסוריה ובעירק, ובכך הפכו את תוניסיה לספקית הלוחמים הזרים הגדולה ביותר של הארגון.

לוב היא מדינה עשירה בנפט, דבר שהיווה את אחת הסיבות לחוסנה בזירה הבינלאומית, למרות משטרו הדיקטטורי של מועמר קדאפי. למרות עושר זה, התושבים התקוממו נגד השחיתות במדינה, היקף האבטלה הגבוה יחסית וחלוקת הכוח הפוליטי שרוכז בעיקר אצל השבטים המקורבים לקדאפי. המחאות הראשונות החלו באמצע פברואר 2011 בעיר בנגזי, ולאחר מכן התפשטו לערים אחרות. המשך המחאות הביאו לעלייה במספר ההרוגים, והמדינה התדרדרה לאיטה למלחמת אזרחים. האירועים הביאו לעליית מחירי הנפט בעולם, ובמקביל - לגינויים מצד מנהיגי העולם על התנהלותו של קדאפי. בתחילת מארס 2011 החליטה מועצת הביטחון לאבטח איזורים אסורים לטיסה בלוב, שלאחר מכן הובילו לתקיפות של מדינות המערב נגד תומכי קדאפי. לאט אבל בטוח, קדאפי הובס ותומכיו הנותרים נמלטו. באופן רשמי, מלחמת האזרחים במדינה הסתיימה באוקטובר 2011, אך האלימות נמשכה. עד אז, הלחימה הייתה בין תומכי קדאפי למתנגדיו. כעת, הלחימה התנהלה בתוך המחנה של מתנגדי קדאפי, אשר חלקם סירבו להניח את נשקם לאחר מותו. לחימה זו נמשכה רשמית עד מאי 2014, כאשר במהלכה הותקפה שגרירות ארה"ב בלוב, תקיפה שהביאה למותו של השגריר האמריקני. כיום לוב נמצאת בעיצומה של מלחמת האזרחים השנייה, שהחלה במאי 2014. הרקע ללחימה הוא היריבות בין שתי הממשלות במדינה: באחת תומך הצבא ובשנייה תומכות קבוצות איסלאמיות. בנובמבר של אותה שנה הוקמה שלוחה של דאעש במדינה, שבין היתר רצחה 21 נוצרים קופטים על חוף הים התיכון.

במקביל למחאות בלוב, החל גל מחאות גם בתימן. כמו בלוב, גם בתימן בסיס המחאות היה האבטלה, השחיתות והמצב הכלכלי במדינה. כצעד למניעת החרפת המחאות, הודיע הנשיא עלי עבדאללה סאלח, כי אחרי שלטון של 35 שנים לא יאריך את כהונתו מעבר לשנת 2013 ולא יעביר את השלטון לבנו. אלא שזה רק החמיר את הבעיות. במארס 2011 דרשו ארגוני האופוזיציה שסאלח יפרוש מיד מהשלטון, אך הוא סירב. בהמשך החודש, 45 מפגינים נהרגו בהפגנות בצנעא וסאלח על מצב חרום במדינה. בסוף אותו חודש, שישה מבין 18 המחוזות של תימן לא היו בשליטת הממשלה. בחודשים אפריל ומאי נעשו ניסיונות להגעה להסכמה בדבר פרישתו של סאלח. בסוף מאי 2011 פרצה מלחמת האזרחים במדינה, כאשר כוחות של אל-קאעידה כבשו את העיר זינג'יבר וחיל-האוויר התימני הפציץ את עמדותיהם. שר ההגנה הודיע על התפטרותו והצטרפותו לכוחות המורדים, וקרא לחיילים לפעול לפי צו מצפונם. ביוני דווח, כי סאלח נפצע בהפצצת הארמון והוטס לטיפול רפואי בסעודיה. סאלח הודיע כי יחזור לארצו, אך בסעודיה דיווחו שלא יחזור לתימן, בשל לחץ אמריקני וחשש מפני העמדה לדין. אולם בסוף ספטמבר דווח, כי סאלח חזר לתימן, ומספר ימים לאחר מכן התפטר מתפקידו והעביר את סמכויותיו לסגנו. בפברואר 2012 נערכו בחירות במדינה, ועבד אל-ראב מנסור אל-האדי, סגנו של סאלח, נבחר לנשיא החדש. בזמן השבעתו בוצע פיגוע רב-נפגעים, עליו נטל אחריות אל-קאעידה. לאחר השבעתו של אל-האדי, החל סבב לחימה נוסף בין החות'ים לבין הממשלה. הלחימה בין כוחות אלו החלה בשנת 2004, אך שורשיה הם משנות ה-60, כאשר מהפכה בצפון תימן הביאה לסיום השלטון של האימאמים הזיידים מהפלג השיעי. השם חות'ים הוא המוכר כיום, הנובע משמו של מנהיג הארגון הראשון, חוסיין באדר א-דין אל-חות'י. בפברואר 2015 כבשו החות'ים את ארמון הנשיאות בצנעא ואל-האדי התפטר. חודש לאחר מכן נמלט אל-האדי לסעודיה, שהחלה לפעול צבאית ביחד עם מדינות נוספות נגד החות'ים. כיום, הפעילות הצבאית של סעודיה ובעלות בריתה נגד החות'ים נמשכת, כאשר אל המערכה הצטרפו גם אירן וחיזבאללה לצידם של החות'ים, ושלוחת דאעש בתימן במסגרת השאיפות הטריטוריאליות של הארגון.

המלך עבדאללה הצליח לעבור בשלום את האביב הערבי. המחאות במדינה החלו בינואר 2011, וכוונו נגד הממשלה והבעיות הכלכליות. מאוחר יותר, מנהיגי המחאות אמרו שהמלך לא נוקט בצעדים שיענו לדרישות הציבור, ולפיהם אם לא יחולו שינויים אמיתיים – התסיסה עלולה להחמיר. בהפגנות שנערכו שבועות לאחר מכן התחוללו עימותים בין המפגינים לבין תומכי הממשלה. בסוף של יום עימות במארס 2011 נטען, כי יותר ממאה אנשים נפצעו, בעיקר פציעות ראש. המחאות נמשכו עד סוף 2011, אולם נראה שהמחאות בסוריה והתדרדרות המצב שם, הביאו להפחתת ההתלהבות של המפגינים הירדנים, מחשש לגורל דומה. בספטמבר 2012 חודשו המחאות, שהפעם כוונו ישירות לבית המלוכה בטענה להתעלמות מהשחיתות במדינה, שהיא הסיבה למשבר הכלכלי בירדן. בסופו של דבר, רפורמות חוקתיות שיזם עבדאללה וכוח אישיותו הם שהביאו לשוך המחאות. כיום, ירדן משמשת מקלט לפליטים מסוריה, דבר המשפיע על חיי התושבים בממלכה. כך למשל, בתחילת החודש אירע פיגוע התאבדות באחד ממחנות הפליטים שבגבול ירדן-סוריה. לכך יש להוסיף את החשש מכניסתם של פעילי דאעש לממלכה שיבצעו פיגועים בליבה, או שיפעלו להפלת השלטון.

עירק היא במובן מסוים טרגדיה. לא משנה מה קורה בה, משטר דמוקרטי או דיקטטורי, משטר סוני או שיעי – האזרחים סובלים. ניתן ללכת אחורה ולהאשים בכך את הסכם סייקס-פיקו שהביא ליצירת מדינה מלאכותית זו, כמו מדינות ערביות אחרות במזרח התיכון. אבל זה לא ממש רלוונטי, כאשר עירק צריכה להתמודד עם בעיותיה הנוכחיות. ממאי 2006 ועד אוגוסט 2014 עמד בראש ממשלת עירק נורי אל-מאלכי. בניסיון למנוע מחאות, הוא הודיע שלא יתמודד על כהונה נוספת. דבר זה לא מנע את התפרצותן של מחאות בערים שונות במדינה. המחאות החלו בפברואר 2011, נמשכו עד דצמבר אותה שנה וגבו עשרות הרוגים ומאות פצועים. המחאות דעכו בעקבות פעילותו של אל-מאלכי, אך הן חזרו בדצמבר 2012, והפעם מסיבות אחרות. בדצמבר 2012 בוצעה פשיטה על ביתו של שר האוצר הסוני, ראפי אל-עיסאווי, ונעצרו כמה משומרי ראשו ואנשי הצוות שלו. היה זה האות לתחילת מחאות בטענה על הדרת הסונים לאחר שלטון סדאם חוסיין. המחאות נגד הממשלה נמשכו לאורך השנה, והגיעו לשיאן בפשיטה הצבאית על מאהלי המחאה ברמאדי. כדי לפייס את תושבי האזור לאחר פירוק המאהל, הורה אל-מאלכי לצבא לסגת מאזור הערים רמאדי ופאלוג'ה. לוחמים ג'יהאדיסטים שפעלו במקום ניצלו את ההזדמנות, מיהרו להשתלט על ערים אלו ואף זכו לתמיכת התושבים. הייתה זו הפעולה הצבאית הגדולה הראשונה של דאעש.