בעוד אני מתלבט במה לפתוח את המאמר לפסח, התרגש עלינו מאמרו של אחד, יוסי קליין, בעיתון לאנשים שחושבים שהם חשובים והתגובות לא איחרו לבוא. לא נצטט מדבריו וגם לא מדברי המגיבים, רק נציין שהאשימו (בצדק גמור לענ"ד) אותו ואת העיתון שפרסם את דברי הבלע שלו, בהסתה אנטי יהודית על גבול האנטישמיות. ואולי אפילו מעבר לגבולה. השבוע גם פורסם שחברת כנסת הודיעה כי מיד לאחר חג הפסח היא תפעל לביטול חוק החמץ וגם היא גרפה תגובות נסערות. נו, נושאים ממש מתאימים להתבוננות בחג החרות. אבל כרגיל, אין לנו עניין להיסחף בזרם התקשורתי העכור, אנחנו מנסים לזהות את שורשי הדברים וזה אפשרי רק כשמתעלמים מרעשי רקע.
את חג הפסח אנחנו חוגגים לזכר יציאת מצרים. לאחר שנים רבות של שיעבוד במצרים, החל תהליך הגאולה בעקבות זעקה שבקעה מליבם הכואב (שמות ב): [כג] וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם... האירוע הזה גרם להכבדה משמעותית של השיעבוד ובני ישראל התקשו לסבול את ההכבדה הנוספת. לכן: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; עד אז הם חיו בהשלמה עם מעמדם כעבדים שאין להם כל זכויות, ואולי אפילו לא ביקשו הקלות. אז אם להם לא איכפת להיות עבדים - גם לקב"ה לכאורה לא איכפת. אבל מרגע שזעקו מִכּוֹבֶד השיעבוד, התעורר כביכול גם הקב"ה להושיע אותם.
זעקה, או צעקה כפי שאומרים היום, היא תוצאה טבעית של כאב קשה מנשוא. הצעקה נובעת מהכאב ומביעה אותו. מי שכואב לו - צועק, בלי קשר לשאלה אם יש מי ששומע אותו ואם תעזור הצעקה. מי שלא כואב לו לא יתעורר בו שום צורך לצעוק. כנראה, אצל בני ישראל במצרים כאב השיעבוד לא היה מספיק חזק עד כדי לעורר צעקה. מן הסתם התהליך היה הדרגתי ולאט-לאט הם התרגלו להיות עבדים. לא עלתה בדמיונם אפשרות של מציאות אחרת, של חרות. עד שבאה הכבדת השיעבוד והכאב הפך לבלתי נסבל. יש להניח שגם אז צעקת הכאב התייחסה רק לתוספת, להכבדה, לא לעצם השיעבוד. אבל זה הספיק להניע את המהלכים האלקיים שהביאו אותנו עד הלום.
גאולה ביוזמה מלמעלה מאז אנחנו בני חורין ויש מי שמבינים את המושג הזה כחופש לעשות מה שבא לי. אפילו לכתוב ולפרסם מאמרי שיטנה נגד יהודים טובים ואפילו לקרוא לפגיעה בהם. ובאופן טבעי, אלה שרואים את עצמם מותקפים מגיבים והחגיגה בעיצומה. אבל כמובן, זו לא חגיגה שמתאימה לחג החרות. נקדים ונאמר שתמיד היו כאלה, אליטות בעיני עצמם, בעם ישראל. גם בדור של יציאת מצרים. מאז כמובן השתנו כמה דברים וביניהם אפשרויות התגובה הנרחבות של המותקפים ושל עמך. ואנחנו חופשיים, כלומר בני חורין להגיב לכל הכפשה ובמלים חריפות. אלא שלענ"ד לא זה המסר האמיתי של חג הפסח, לא החופש להגיב לכל משפט הזוי שכתב איזה משועמם שונא עמו ועצמו.
חירות אמיתית היא היכולת לבחור שלא לעשות מה שממש ממש בוער לי לעשות. היכולת להתעלם מדברי הבלע. היכולת שלא להגיב לשנאה הנשפכת עלי, בסילונות נגדיים של בוץ מכל סוג שהוא. חרות אמיתית פירושה להחליט עבור עצמי מהו סדר היום שלי, מהו סדר העדיפויות שלי, להיצמד אליהם ולפעול בהתאם. שכן אחרת - אם אני מגיב לכל התגרות רעיונית או ערכית, מישהו אחר מכתיב לי את סדר היום. אני לא באמת בן-חורין. והרי עניינו של חג הפסח הוא הכנה לייעוד הגדול שנאמר למשה מיד כשהוטלה עליו השליחות לגאול את אותנו ממצרים (שם ג): [יב] וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹקִים, עַל הָהָר הַזֶּה.
עבודת אלקים היא החרות האמיתית, זה מה שאומר לנו חג הפסח. ואין לזה שום קשר לפולמוס התקשורתי הנ"ל. כי הצדדים לפולמוס הזה בטוחים שהם בני חורין, עובדה שהם יכולים להגיב כרצונם, במסגרת החוק כמובן. כל צד בטוח שהצדק איתו ושניהם לא באמת מעוניינים במה שמציע חג הפסח. במלים אחרות - השיעבוד הרעיוני שולט. וזה שיעבוד קשה יותר משיעבוד מצרים כי לא יודעים שמשועבדים. להפך, בטוחים לגמרי שאין שיעבוד. במצב תודעתי כזה, אין כל כך סיכוי שתתעורר צעקת כאב כמו שהתעוררה במצרים והניעה את מהלך הגאולה. אז איך תבוא הגאולה האמיתית והשלמה? סביר להניח שהקב"ה לא יחכה לצעקה שלנו, הוא יגאל אותנו פשוט כי הוא אוהב אותנו.