בבית הספר בו למדתי בילדותי צויין יום השואה בטקס רב רושם ועצב. נקראו דקלומים, שרו שירים וכולנו התחברנו וכאבנו את השואה שקרתה לעמנו, לנו, באירופה, אף שהורי באו בכלל מצפון אפריקה. לא הייתה שואה שלהם או של מישהו מסוים. זו הייתה שואה של העם היהודי וכולנו הבנו, התחברנו וכאבנו.
שרנו באדיקות ובדמעות את "אחים בעיירת שריפה" קראנו את "בעיר ההריגה" של ביאליק ולמדנו על האסון הנורא הזה שקרה לעם ישראל. לנו. לא לאשכנזים. לנו, לא לחילוניים. לכולנו.
היום אני יודעת שזה הרבה יותר מזה. דור שני לפליטי השואה בגר והם מספרים על קשיים, על חוויות קשות מן הבית, על זיכרונות וסיוטים של הורים, על אובדן סבים, סבתות, דודים ודודות. על משפחה שגדלה מחצי ענף אם כי צמחה לעץ מפואר. כי ילדיהם של פליטי השואה, אותם "דור שני" חוו חוויות קשות שחרכו את נשמתם והם נושאים את הכוויות האלה עד היום.
וכך כתבה שוש רהב, דור שני לשואה: "כשנולדתי, הפכתי להיות נושאת חותם לא רק לכל משפחתי שנכחדה בשואה כמו כל בני הדור השני (והשלישי). תמונתו של אביה של אימי ז"ל, הייתה כל השנים עדות אילמת להרצחו עם כיפה ותפילין על ידיו בתפילת שחרית. משאית ענקית עצרה בפתח ביתם והובילה את הוריה של אימי ז"ל למישרפות ותאי גזים.
להגיד "סבא" "סבתא" זו מתנה ענקית לחיים. כשאני שומעת את המילים האלה פעמים הרבה בדקה מנכדיי, אני שמחה וכואבת כאחד, כי להיות נושאת חותם זו זכות ושייכות אך זו גם אחריות, כאב בלתי פוסק ותחושת יתמות ארוכת ימים, במיוחד לאחר שגם ההורים שלי - שורדי שואה - כבר אינם. עבורי, אין יום זיכרון לשואה ולגבורה. זה כל השנה. כל החיים".
וסיפוריהם חשובים על-מנת לזכור ולא לשכוח!
החרדים והשואה
מי שמכיר ספרות חרדית יודע שברובה היא מדברת על השואה. על דור ראשון, על דור שני ועל דור שלישי. אז איך קרה שיש תחושה בציבור שזה לא מעניין אותם? שהוציאו עצמם מכלל ישראל האבל ונזכר ביום זה? והאמת שזה מעניין. בהחלט. אך הם נגד ציון היום המיוחד הזה בתאריך הזה ועל הטקסים המיוחדים בים זה.
חרדים מציינים ימי זיכרון אחרת. ועל כן הוויכוח אם לעמוד בצפירה או לא. אבל היום יש פסיקת הלכה שיש לעמוד! מתוך כבוד לציבור שמבטא בזה את הזדהותו וכאבו. ובאמת, הם עומדים בצפירה. ובזמן נסיעה באוטובוס הנהג עוצר והכל עומדים בדומייה מכבדת.
מה אמר דרעי? אינני יודעת למה אמר מה שאמר. אבל אין ספק שלא היה צריך לומר. לפעמים צריך לשתוק. "חכמים היזהרו בדבריכם". השואה נוגעת לכל העם היהודי באשר הוא. בביתכם עשו כרצונכם. אך אם מצויין יום זה כיום זיכרון, על כולם לנהוג בכבוד וביראת כבוד לזיכרון הזה. לזכור ולא לשכוח את הרצח הנורא שישה מיליון יהודים!
יהיה זכרם ברוך.