ביום ב' בבוקר - ערב יום העצמאות השישים ותשע של מדינת ישראל, ננעלו דלתות כלא "מעשיהו" ברמלה על ה"רב הראשי" לשעבר,
יונה מצגר. מספר שנות המאסר שירצה כבר לא ישנו את המהות העגומה. הבעיה היא עצם ההרשעה. עבורי נפילת כניסתו לכלא של מצגר, בערב יום העצמאות הישראלי, איננו עניין מקרי אלא חלון ההסתכלות לנפילתה של ה"רבנות הממלכתית", פרי הצמיחה של תנועת ה"מזרחי". משנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים, ועד היום נטוש הויכוח על הצורך בקיומה של "רבנות ממלכתית".
עד ימיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרבנות בישראל הייתה עוברת מאב לבן ומגדול הדור למשנהו. הרבנות היהודית - מהולנד ומרוסיה ועד תימן והודו, הייתה פרי יראת שמים וידע תורתי ואילו התערבות שלטון נכרי או של אינטרסנטים יהודים חלשי דת הייתה מרבני ישראל והלאה. אבל הבשורה של הרב קוק בישרה לנו כי "אפשר גם אחרת". וה"אפשר גם אחרת" כלל את הקמתה של "רבנות" ש"רבניה" לא יבחרו על-ידי גדולי ישראל, ואף לא יבחרו בהכרח על-ידי תלמידי חכמים ושומרי תורה ומצוות אלא על-ידי כל דכפין דפקיר, ולו רק בזכות היותו של הבוחר יהודי. תילי טילין של התנגדויות תורתיות באו בעקבות הרעיון אך המנגנון הציוני-בריטי, ומצוקת הרעב בבתי רבנים לא מעטים, הכריעה את הכף לטובת קיומו של המנגנון החדש, ובשורותיו נמנו גם לא מעט רבנים גאונים. הרבנים זוננפלד ואלפנדרי צפו את הסוף המר והנמהר - שהקשר בין מדינה לרבנות, לא יצליח להביא כבוד לרבנות היהודית.ואשר יגורנו בא.
לפרק את המוסד הרבני
אשר יגורנו לא בא ביום אחד ולא קרה במכה אחת. התהליך לקח למעלה ממאה שנה! אבל הסדקים נתגלו שוב ושוב. עוד בשנת 1911 הוציא הרב קוק - אז רבה של יפו והרב המאומץ של התנועה הציונית, מכתב המלצה שעליו היה חתום גם הרב בן ציון חי עוזיאל, ליהודי חילוני בשם שמואל יבנאלי וכינהו הרב אליעזר בן יוסף, כדי שהלה יגנוב את דעת יהודי תימן כ"משיח בן יוסף" ויביאם לארץ ישראל במרמה כדי לשמש עבדים במושבות הישוב החדש דאז. זה המשיך בכפייתו של הרב יעקב מאיר כ"ראשון לציון" על-ידי הפקידים היהודיים והציוניים של השלטון הבריטי. זה לא תם, כאשר השלטון החדש בישראל ניסה לאלץ (ללא הצלחה...) את הרב יצחק ניסים לקבל את האפיפיור על-פי שיטת קנוסה. גם קיצורי הכהונה ל"רבנים הראשיים" - על-ידי השלטון בישראל, לרבנים יצחק ניסים ואח"כ
עובדיה יוסף, לא הוסיפה כבוד. והכול עד הקריסה של 1993, כשהרבנים ישראל מאיר לאו ואליהו בקש דורון נבחרו ואילו הרב שלמה גורן זעק "לפרק את המוסד הרבני כי אין עוד תלמידי חכמים בראשו".
בשיטה, ש"אפשר גם אחרת", נבחרו כל מיני מען דהוא ללא קשר ליכולתם התורתית ובטח שלא על-פי יראת השמים שלהם. הימין והשמאל החילוני דווקא היו מרוצים על שהעלימו את סירחון נבחריהם אבל לא לעולם חוסן. גם מחשיפת מעשיו של הרב בקשי דורון - בפרשת הענקת תעודות "רבנות" לכל דיצריך, וגם מחשיפת פרשת הכאתו של נער חרדי על-ידי שליחים שהיו חשודים כשליחי הרב עמר, לא הוסיפה כבוד ל"רבנות הראשית", שנירמסה על-ידי עצמה, אבל פרשת הרב יונה מצגר ושליחתו לכלא הייתה ה"תחתית של החבית". זה באמת הוכיח מה קורה ל"רבנות ממלכתית" שנבחרת ב"דרך אחרת" ושערב יום העצמאות ה-69 היא קורסת בקול רעש גדול, ומתחננת להפריד את הדת הקדושה מהמדינה אליה היא אסורה. וזהו רק קצה הקרחון שעל פני הכישלון לכפוף את הדת היהודית למדינה האתאיסטית.
חשבון הנפש מפרשת מצגר, איננו בלעדי למצגר אלא לכל אלה שעדיין מאמינים כשוטים כי ה"הנהגה הדתית והרוחנית" של ישראל היא ה"רבנות הראשית לישראל", על שלוחותיה העירוניות והאזוריות.