לחג השבועות, בדומה לחג הפסח ולחג הסוכות, הידועים מן הסתם כ"שלוש רגלים", יש, מסתבר, תכונה משותפת: שלושתם נחשבים לחגים של הטבע, וכולם נושאים בחובם אופי חקלאי מובהק. בעוד חג הפסח הוא חג האביב, וחג הסוכות הוא חג האסיף - שבועות, כמובן, הוא חג הקציר.
אלא שאופיו החקלאי של חג השבועות שונה ונבדל בכל זאת מחגי הפסח והסוכות. שלא כמותם, מועדו אינו חל באמצע החודש, שהוא יום של ירח מלא, אלא מוגדר על-פי תנאי הקציר השוררים באקלימה של ארץ ישראל.
שבועות חל בחודש סיוון, הידוע גם כירח קציר-חיטים. בספר "ויקרא" נקרא החג הזה "יום הביכורים", על-פי סדר הבאת העומר בתור הביכורים של התבואה, ואילו בספר "דברים" כבר נודע החג בשמו הרשמי הידוע כיום - שבועות.
ספירת העומר
על טיבו של חג השבועות כחג הטבע מלמדת יותר מכל ספירת העומר, הנמשכת חמישים ימים תמימים, והוא נקרא גם חג הקציר, על שום שבני ישראל נצטוו על הבאת העומר מהתבואה ההולכת ומבשילה מיום ליום, מאז תום הפסח, עד לחג השבועות, שבו היא כולה ראויה לקציר.
מכאן יוצא, על-פי המקורות, שמנהג הבאת העומר נעוץ, למעשה, בתכונתו החקלאית של חג הפסח עצמו, ומכך גם הטעם שחג השבועות מצטייר כעצרת של פסח, וזה גם מתבאר על-פי הכתוב: "יום מקרא קודש", שפירושו עצרת, שאינה אלא אסיפת-עם.
ולבסוף, זה בדיוק המקום להזכיר שזיהויו של חג השבועות כחגם של הטבע והחקלאות מקובל עד היום לא רק בישראל עצמה, אלא גם בקהילות היהודיות שמעבר לים, כאשר בערב החג נוהגים בהן להביא אילנות לבתי הכנסת ואף לבתים פרטיים, כסימן של פריחה ולבלוב.