יוני 67', מערת המכפלה בחברון את המדרגה השביעית, בחוץ, שרק עד אליה הותר ליהודים להגיע במשך כ-700 שנה, פוצץ שר הביטחון. גם ב-19 השנים הקודמות לא הייתה בשימוש, מפני שחברון, כמו יתר "הגדה המערבית", הייתה אסורה ליהודים בפקודת הכובש הירדני. אחרי הניצחון הותר ליהודים (ולנוצרים) לבקר במערה כתיירים, בשעות קבועות. מפתחות "המסגד" הוחזרו לווקף המוסלמי.
יוני 67', בית העלמין היהודי העתיק אין מצבות, לא ניכר היכן קבורים נרצחי תרפ'ט. גידולי גפנים וירקות מעורבבים עם גרמי עצמות מתים מבצבצים פה ושם. השלטון הישראלי אינו משקם. חידוש הקבורה היהודית לא בא בחשבון.
יוני 67', אתר הרובע היהודי ובית הכנסת "אברהם אבינו" שוק חקלאי, קמעונאי וסיטוני. בשטח בית כנסת - בית שימוש ציבורי. בבניין סמוך שבתקרתו מגולפות מנורות, דיר צאן שצואתו שטוחה לייבוש באתר בית הכנסת. בעל העדר מציג היתר צבאי ובו ציון מפורש: "אתר אברהם אבינו". ראש העיר, השייך ג'עברי, מציע להקים מחדש את בית הכנסת שנבנה על-ידי גולי ספרד, מוכן לשאת במחצית המימון. ממשלת ישראל דוחה.
יוני 67', "בית הדסה" סעד יהודים וערבים, נשדד ונשרף בפוגרום של תרפ'ט. בגלל הזוועה והבלהות, גם ערבים שהתנחלו בבתי היהודים, לכאן לא נכנסו "מחמת הקולות" - אולי של הרוקח, בן-ציון גרשון הי'ד, שקצצו את אצבעותיו וניקרו את עיניו לפני שדקרו אותו למוות, של אשתו זהבה שמחצו את ראשה באלה מסומרת - נפטרה כעבור שבועיים - ושל הבת, אסתר, שנדקרה למוות אחרי עינויים? השלטונות התבקשו לאפשר את חידוש החיים היהודיים בגיא ההריגה הזה, לשווא.
קומץ היהודים שחזרו לעיר ב-1968 ועשו בה את הפסח מאנו להשלים. הם לא התפנו מן המערה בתום "שעות הביקור", התעקשו לקיים בה תפילות ובאיומי בג"ץ אילצו את השלטונות להכניס ארון קודש וספסלים. היום, המערה היא מסגד ובית כנסת - פתוחה גם ליצחק, הבן השני של האב הקדמון.
לתושבי קריית ארבע סימנו השלטונות חלקת קבורה בקריה, ונתקלו בהתנגדות. בעזרת צילומי אוויר בריטים אותרו קברי נרצחי תרפ'ט, הוצבו מצבות והוחל בשיקום. תינוק שנולד לצייר ברוך נחשון ולאשתו שרה נפטר וההורים הביאו את גווייתו מירושלים עד לכניסה לחברון, שם נחסמו על-ידי הצבא. במשך שעות עמדו אלה מול אלה עשרות תושבים יהודים וחיילי צה"ל עד שהאם, עם התינוק בזרועותיה, החלה ללכת בכיוון בית הקברות ואיש לא העז לעוצרה. בית העלמין עתיק היומין שוקם ונפתח ליהודים.
נוכח סירוב השלטון לשקם את בי"כ אברהם אבינו, האתר הפך מוקד להפגנות מלוות בתפילות ברחוב הראשי הסמוך, שהפריעו לתנועה והדאיגו את השלטונות. בתגרות עם הצבא היו פצועים ובוצעו מעצרים. בין מנהיגי המאבק היה בן-ציון טבגר ז"ל, פיסיקאי עולה חדש מרוסיה. כשאיימו להכניסו לכלא, צחק: "אני מנובוסיבירסק, במה תפחידו אותי"? היום, בית הכנסת שוחזר לתפארת וסביבו רובע יהודי פורח.
בית הדסה אוכלס ושוקק חיים, בעקבות פלישת נשים מקרית ארבע על ילדיהן למקום העזוב, ועמידתן במצור ללא שירותים, מים זורמים וחשמל, כמעט שנה. לבאים בליל שבת לעשות לנשים קידוש חיכה מארב מחבלים וששה נרצחו. רק אז התירה הממשלה ליהודים לחזור לעיר.
50 שנות כיבוש או מופת של הגשמה ציונית? על זה הוויכוח.