פרשת השבוע פותחת בדיני פרה אדומה (במדבר יט): [ב] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל. את הפרה הזאת שוחט הכהן ושורף אותה על ערמת עצים שהוכנה מראש, ואז אוספים את האפר ומשתמשים בו לטהר את מי שנטמא במת. בתהליך הזה יש כמה שלבים שיש בהם דבר והפוכו. למשל, אחרי שהכהן מסיים את עבודתו בהכשרת אפר הפרה לטיהור הטמאים, הוא עצמו צריך להיטהר: [ז] וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן, וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם, וְאַחַר, יָבֹא אֶל-הַמַּחֲנֶה; וְטָמֵא הַכֹּהֵן, עַד-הָעָרֶב. אותו דין חל על מי שמתעסק בשרפת הפרה ועל מי שאוסף את האפר בסוף התהליך. כולם צריכים להיטהר.
וממה הם צריכים להיטהר - מהתעסקות בחומר שנועד לטהר את מי שנטמא בטומאה הכי חמורה, טומאת מת. יוצא שאותו חומר עצמו מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים. לכן התורה קוראת למצווה הזאת "חוקה" מושג שמגדיר את כל המצוות שהשכל האנושי מתקשה להבין. ואמנם השכל מתקשה לתפוס הפכיות כזאת באותו דבר עצמו. אגב, התורה לא קוראת למצווה הזאת חוקת הפרה אלא חֻקַּת הַתּוֹרָה, ללמדנו כי בכל מצוות התורה, כולל המצוות הכי הגיוניות לכאורה, ישנו הפן הזה של "חוק" של למעלה מן השכל. כי מה שאנחנו מבינים זה טוב מאד, אבל זה בקושי על קצה המזלג, במעטפת, לא בעומק של המצווה. השאלה היא מה נוכל ללמוד מפרשת השבוע לימינו אנו?
בחסידות מבואר כי תהליך ההכנה של אפר הפרה מלמד אותנו שלפעמים חייב איש המעלה, אפילו כהן שכל עיסוקו בקדושה וטהרה, לרדת נמוך מאוד כדי לרומם משם יהודי שני ששקע עמוק מדי. אומנם בירידה הזאת הוא עלול להיטמא בעצמו, אבל אין לחסוך כל מאמץ כדי להציל יהודי שני משקיעה רוחנית. או גשמית. בהמשך הפרשה אנחנו מוצאים המחשה לרעיון הזה בכמה אירועים המסופרים בה. מיד לאחר דיני פרה אדומה מספרת התורה (פרק כ): [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן... מהסמיכות הזאת למדים חז"ל כי מיתתם של צדיקים מכפרת כמו פרה אדומה.
להפנים את העל שכלי
אבל לכאורה הסמיכות היותר בולטת היא זו שבין מיתת מרים ובין וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה. כל השנים היו מים בשפע. שלושים ותשע שנים הבאר הלכה אתם לכל מקום ואף פעם לא חסרו להם מים. והנה פתאום, אין. רק כעת הבינו כולם שבזכות מרים היו להם מים זמינים כל העת. עכשיו מרים איננה והם צמאים, מה יהיה? חזרו המים בזכות משה ואהרן. כאן בא הסיפור המפורסם עם הסלע, שמשה ואהרן היו אמורים לדבר אליו כדי שיוציא מים ובמקום זה משה הכה אותו. אז אומנם יצאו מים, אבל עליהם נגזר שלא יכנסו לארץ. אחר כך אהרן מסתלק גם הוא: [כט] וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. אהבו אותו מאד. כי עם שהיה איש המעלה, קירב כל אדם באהבה רבה.
אבל מהר מאוד התברר כי האבדן היה גם מהותי, לא רק רגשי: [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. (רש"י): שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ענני הכבוד שימשו לבני ישראל כמעטפת הגנה סגורה הרמטית. לכן, בכל שנות הנדודים במדבר איש לא ניסה לתקוף את בני ישראל, מלבד עמלק בתחילת הדרך, והנה בשנה הארבעים הכנעני מעז לתקוף. רש"י מביא מחז"ל שזה היה עמלק בתחפושת של כנעני אבל לענייננו החשוב הוא שבהסתלק אהרן נעלמה מעטפת ההגנה שהייתה לבני ישראל. מה יהיה מעכשיו? הפתרון נמצא מיד, תפילה: [ב] וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. [ג] וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל...
גם מרים וגם אהרן היו מורמים מעם, במדרגה רוחנית גבוהה ביותר, אבל זה לא מנע מהם "לרדת אל העם" ולדאוג שיהיה לו כל מה שצריך ושבכוחם להעניק לו. מיד בהמשך רואים את אותה תופעה אצל משה; העם טוענים כנגדו: ...נַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל ובתגובה באים נחשים ומכישים אותם. הם צועקים אל משה והוא, מתעלם לגמרי מזה שפגעו בו, נענה מיד ומתפלל עליהם. הוא עוד ממשיך להנהיג את העם עד סף הכניסה לארץ, אבל גם ביחס אליו מגיע זמן החילופין. ללמדנו כי זהו הסדר שקבע הקב"ה בעולם (קהלת א): [ד] דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. רק צריך להתבונן במה שקורה או לא קורה, לראות את ההשגחה הפרטית שהקב"ה משגיח עלינו ולזהות עד כמה הוא אוהב אותנו.