לקראת שנת הלימודים המסתערת עלינו, קל להזכר כי מאז ומתמיד היה מוסכם על הכל כי שאלת החינוך היא עניין מרכזי; אולי המפתח החשוב ביותר להתפתחותה - ואף להמשך קיומה - של מדינת ישראל. עם זאת, מעולם לא נערך דיון רציני ומקיף לגבי היעדים והמהויות של החינוך וההשכלה בישראל - מעבר להסכמות המטושטשות על ערכים מטושטשים לא-פחות, כגון יהדות, דמוקרטיה, כיבוד שלטון החוק וכיוצאים-באלה.
משך כל השנים הצהירו נבחרי הציבור שהיו מופקדים על החינוך בארץ כי ראוי שכל ילד יזכה לחינוך כזה שיאפשר לו "הזדמנות שווה" שאת עיקר מימושה ראו המצהירים ביצירת זמינות הלימודים האקדמיים לכל ילד בישראל. תוך-כדי כך נזנחה מערכת ההכשרה המקצועית - טכנית ואחרת - והחלום הרווח של כל הורה ממוצע היה שילדו יהיה לעורך-דין, רופא או מוסמך במינהל-עסקים. אל החשיבה של אבות האומה על-דבר עבודה, כולל עבודת-כפיים, החלו להתייחס כאל מטען-עבר ששוב אין בו חפץ שכן כולנו היי-טק ואת העבודה הפיסית בלאו-הכי עושים ערבים וזרים וחוץ-מזה - אנחנו גם לא משרתים, כך שאין טעם להכשיר את ילדינו למקצועות שירות (והדוגמה הטובה ביותר היא, כמובן, היעלמותו של מקצוע המלצרות שהפך להיות חלק מתהליך הלימודים באוניברסיטה של ילדינו).
היעדר-חשיבה מקיף בא לידי ביטוי מובהק בשני תחומים נוספים - התקציב ומערכת הכשרת המורים. באשר לתקציב, מעולם לא נעשה אפילו ניסיון לבניית "תקציב-אפס" (Zero-Budget) - כלומר הגדרת יעדים וצרכים אשר מהם נגזרים צורכי התקציב. תקציב החינוך הוא למעשה אותו תקציב אותו קבעה ממשלת המנדט לפני יותר משבעים שנה, כפי שעודכן בהתאם לשינויים בערך השקל (וקודם-לכן הלירה) והמדד ובשינויים שנגזרו מהתחייבויות קואליציוניות שונות. הכשרת המורים (ותגמולם) נראית אף-היא כמעשה טלאים. מהכשרה סמינרית בת-שנתיים צמחה זו להכשרה לתואר "מורה מוסמך בכיר" על-ידי תוספת של שנת לימודים (שמשמעותה העיקרי תוספת בשכר-הלימוד הנגבה מהסטודנט; בעצם הסטודנטית) ולתואר אקדמי של "בוגר בחינוך" על-ידי תוספת נוספת של שנת לימוד (בת 16 שעות) שגם היא בעיקר יציאת-ידי חובה. גם כאן לא נערך דיון רציני וממצה על תפקיד המורה ומעמדו הרצוי בחברה משתנה ועל המשתמע מכך לגבי הדרך בה יוכשרו מי שאנו מפקידים בידיהם את ילדינו.
הרצון להיות חברה מובילה המתאפיינת בכלכלת היי-טק הוא מבורך. הוא מצריך הכשרה רצינית בתחומי ההנדסה, המחשבים, מדעי החיים ומדעים בכלל, הכלכלה והאסטרטגיה העסקית, הסחר הבינלאומי ושאר המקצועות המאפיינים חברה וכלכלה כאלה. אולם גם כלכלת היי-טק בנוייה באופן פירמידאלי. בקודקוד הפירמידה ניצבות התעשיות עתירות הידע (וההשקעה) שתפקידן הכלכלי העיקרי הוא יצירת ערך מוסף גבוה שאותו ניתן להמיר בשוקי העולם במוצרים שערך-המוסף שלהם נמוך יותר. אולם אין פירמידה שלה רק קודקוד, בלי בסיס. והבסיס הוא תעשיות ושירותים טכניים ואחרים, כאלה שיוכלו לתמוך את הקודקוד הצבוע בצבעי היי-טק.
כלכלה של טכנולוגיות מתקדמות מתאפיינת גם בהשתלבות מלאה יותר במאפיינים הנוספים של השוק הגלובאלי. בכך משתלב היטב, למשל, דגש על השכלה כתעשיית ייצוא, על בנקאות בינלאומית או על תעשיות תיירות, בילוי ומנוחה. גם כאן, בנוסף למשאבים טבעיים בהם חנן אותנו הטבע - חוף ים, גיוון נוף ואקלים נוח - יש לבנות תשתיות במונחים של תעשיית שירותים אשר תאפשר את פיתוח הענף (בעיקר כאשר הצפי העולמי הוא שתעשיה זו לבדה תקיף למעלה מעשרה אחוזים ויותר מכלל כוח-העבודה בעולם עד לשנת 2020).
האם מערכת החינוך וההשכלה בארץ ערוכה כדי לספק את הצרכים - מבחינת משאבי האנוש הנדרשים - כד לאפשר לכלכלה הישראלית להיות כלכלת היי-טק, כלכלת תיירות, כלכלת השכלה או כלכלת מימון? כנראה שלא. האם ניתן לפתור את הבעיה באופן מהותי? באופן חד-משמעי - התשובה חיובית; למרות שבהחלט יש קושי הנובע מאופן ההסתכלות הרווח בחברה הישראלית על מתווה החינוך וההשכלה עבור ילדיה.
במקומותינו, כאשר בא הילד הקטן המצוי להוריו ומספר להם כי כאשר יגדל יהיה כבאי, נהג משאית זבל, שוטר, מלצר או כל מה שאינו רופא, עורך-דין ואולי גם מהנדס - נדים ההורים בראשם ומנחמים את עצמם כי "זה יעבור לו" וכי בסופו של דבר יהיה בדיוק מה שהם רוצים - רופא, עורך-דין, מהנדס. אבל האמת היא כי לא מעטים הם הילדים שבאמת רוצים "לעבוד בידיים" ולא ללמוד ביאליק ומתימטיקה ותושב"ע. לא רק שאין בכך כל רע אלא להפך - כל המקצועות והעיסוקים הטכניים והשירותיים חיוניים גם כדי לאפשר לתעשיות היי-טק, בנקאות והשכלה לפרוח ולתפקד באופן מיטבי. הבעיה היא שלא רק שההורים מתכננים לילד עתיד השכלתי אקדמי, אלא שגם אילו היו מוכנים להניח לילדיהם ללכת למסלול של חינוך והשכלה מקצועיים - הרי שלא עומד לרשותם מסלול כזה ברמה גבוהה ובאיכויות המתאימות למאה ה-21. אין בנמצא בית-ספר שיכשיר מלצרים וחדרנים כי "לא צריך" - ו"לא צריך" כי לא נדרש רישוי ממי שיהיה מופקד על שירות הציבור בענף האירוח. מלצרות זה עיסוק של סטודנטים וחדרנות - של עולים שטרם למדו עברית. מרופא או נהג אנו דורשים רשיון והסמכה - אבל לא ממלצר. ואילו דרשנו, לא ניתן היה להעסיק איש במקצוע - כי לא מלמדים מקצועות כאלה.
אבל מעבר לכך, בתי-הספר המקצועיים שנותרו לפליטה מאופיינים, לפחות בחלקם, בטכנולוגיות מיושנות ומקצועות שבמקרים רבים אבד עליהם הכלח. הם גם מתויגים כמוסדות לילדים ובני-נוער "לא מוצלחים" - כאלה שהם "מתחת לרמה" של בית-הספר העיוני. מדוע שאפילו אותו ילד שבאמת רוצה ללמוד מקצוע טכני או מקצוע-שירות ירצה ללמוד בבית-ספר שכזה?
אחד הפתרונות לכך נמצא בהפיכת בתי-הספר שלנו לבתי-ספר מכלילים (אינטגרטיביים), בהם יוכלו הילדים ללמוד סלי-מקצועות שבהם מרכיבים מקצועיים ועיוניים גם-יחד, כאשר בשלב מסוים ניתן יהיה להם להתרכז בלימודי מקצוע, טכני, שירותי, עיוני - לקראת תעודה או אפילו רישוי וכלימודים מוקדמים ללימודים אקדמיים במקצועות המחייבים השכלה כזאת. תלמידים הבוחרים בהתמחויות מקצועיות - מבנייה ועבור דרך בישול וכלה בחשמלאות - יהיו חשופים גם לסל לימודי יסוד מוסכמים הכוללים פרקי ידע מתחומי התרבות, השכלת יסוד בשפות ומדעים ומורשת לאומית.
במקביל, חשוב להקפיד על-כך שמקצועות שירות ומקצועות טכניים יהיו מקצועות הדורשים רישוי, כך שלא עוד יהיו לחלטורה-לעת-לימודים של סטודנטים. אולי אז תשתפר גם רמת השירות ואיכותו בעולם התיירות והאירוח הישראלי, כמו גם בחנויות, באוטובוסים, אצל הספר והחשמלאי ואפילו ברשויות הציבוריות השונות.
לבית-הספר המכליל יתרון מובנה נוסף. כיוון שהוא מיועד להכשיר את תלמידיו גם למקצועות הנדרשים בתעשיות השונות, הוא יוכל להיות קשור - גם כחלק מתהליך ההכשרה - לגורמים השונים בתעשיות אלה. כך יהיה בית-הספר לחלק מהקהילה, כולל המערכת הכלכלית והתעסוקתית שלה, יושפע ממנה וישפיע עליה. גורמי התעשיה המקומיים, שלהם אינטרס מובהק בפיתוח עתודה תעסוקתית, ישמחו לתרום מניסיונם ומקצועיותם להוראת המקצועות בבית-הספר ולהיות המקום להתנסויות המעשיות (סטאז') של התלמידים. אפשר יהיה לקשור גם תמיכות ממשלתיות הניתנות לחברות ותעשיות אל מעורבותן בתהליך ההשכלה והחינוך וכך לייצר גורם נוסף של עידוד היחסים ההדדיים בין המערכת הכלכלית והשירות הציבורי לבין מערכת החינוך.
מציאות חינוכית כזאת תוכל להוות גם בסיס איתן להקמת מכללות מקצועיות שתפקידן יהיה לתת השכלה משלימה, ברמה מתקדמת, במקצועות שאינם נחשבים לאקדמיים או עיוניים. כך ניתן יהיה ללמוד ברמת מכללה את מקצועות התיירות והאירוח, את המקצועות הטכניים השונים ואת מקצועות התמיכה הנדרשים בתעשיות ההיי-טק. אותם תלמידים שירצו ויתאימו, יוכלו גם להמשיך את לימודיהם על-ידי הסבה לתחומי הידע האקדמיים (למשל, מהנדסאות להנדסה, ממזכירות משפטית לעריכת-דין, מבנאות לאדריכלות והנדסה ומחשמלאות ואלקטרוניקה לפיסיקה, מתימטיקה וניתוח-מערכות).
פיתוח בית-הספר המכליל לא רק שלא מחייב תוספת בתקציבים אלא להפך: הדבר עשוי לחסוך כספים רבים שהיום מתבזבזים ויורדים לטמיון. אבל הדבר מחייב שני דברים חשובים. האחד - שהחברה הישראלית תישיר את מבטה ותתבונן על עצמה ברצינות, לראשונה מאז הקמת המדינה, ותחליט מה היא רוצה: איזה ילד ואיזה אזרח היא רוצה. השני - מעבר לבית-ספר מכליל מחייב עריכת תקציב-אפס, כזה שראשיתו בהגדרת מטרות ויעדים. או-אז תוכל החברה להכריע האם היא מוכנה להקצות את המשאבים הנדרשים כדי להגיע לאותם יעדים שהיא קבעה לעצמה כחיוניים.
בהזדמנות חגיגית זאת ניתן לעשות עוד כמה דברים חשובים. ראשית, אפשר יהיה להסדיר סוף-סוף את מעמד המורה בישראל. ניתן יהיה לצייר את פרופיל המורה הרצוי ולקבוע מסלול בו יוכלו מורי העתיד - כמו-גם המורים המכהנים כבר עתה - להתקדם כדי להגיע לאותו פרופיל. או-אז, לאחר בחינה רצינית ואוביקטיבית (שרצוי שתהיה באנגלית ברמה גבוהה, שהרי זו הינה השפה המקצועית הבינלאומית של תחומי הדעת של חינוך והוראה), אפשר יהיה לתגמל את אלה שיעמדו בה, כראוי למי שבידיו מופקד האוצר המרכזי של החברה - ילדיה.
דבר נוסף שאותו אפשר יהיה להסדיר הוא האחדת החינוך במסגרת של חינוך ממלכתי אחיד שבו יוכלו מגזרים ייעודיים (למשל: חרדים, דתיים, חופשיים, מיעוטים לאומיים) לקבל את השירותים הייחודיים שלהם כתוספת על הסל הממלכתי האחיד. אפשר יהיה גם לפתוח את החינוך וההשכלה ולאפשר לגורמים פרטיים - דתיים או אחרים - לבנות עסקים משלמי-מיסים של חינוך, שיציעו תוכניות לימודים ייחודיות או עצמאיות - בנוסף למתחייב בחינוך האחיד. אלה לא יקבלו סיוע ממשלתי כלשהו, שאותו ניתן יהיה להפנות לאותם מקומות בהם תחליט הממשלה לשפר את המערכת הממלכתית שכן בהם נחוצה השקעה נוספת, אפליה מתקנת או עידוד כזה או אחר.
שאלת החינוך איננה של תקציב - לפחות לא רק של תקציב, של "מחשב לכל ילד" או של "יום לימודים ארוך" או מסלול חינם מגן ועד לאוניברסיטה. השאלה היא של כושרו של תהליך החינוך להיות רלוונטי לחיים שמחוץ לבית-הספר - להציע מגוון ראוי שיקיף את כל תחומי העיסוק של חברה מודרנית ומתקדמת, מבחינה כלכלית וחברתית גם-יחד. כינונם של בתי-ספר מכלילים יאפשר גם להפוך אותם לבתי-ספר של הקהילות בהן הם פועלים - מה שמצריך העברת חלק ניכר מהעיסוק הממלכתי בחינוך לידי הרשויות המקומיות, כאשר משרד החינוך המרכזי משאיר בידיו את תפקיד הרגולציה - קביעת מדיניות ופיקוח על ביצועה ואת הכושר לנהל את החינוך באופן ישיר רק באותם מקומות שעליהם יחליט, לפי קריטריונים אוביקטיביים, כי הם נזקקים למעורבות ישירה שכזאת.
גם תקציב-אפס איננו מסובך כל-כך לבנייה. צריך רק להחליט כי הגיע הזמן לנסח רצונות ולקבוע יעדים. משך שנים רבות לא היה שר חינוך שעשה זאת. השרים שהיו בחצי היובל האחרון - לפחות מהמר ועד לוי, כולל נבון, אלוני ורובינשטיין, סער, פירון ובנט - ניסו לכל היותר לקדם עניינים קוניוקטורליים וסקטוריאליים. אולי עתה, בכל זאת, אפשר יהיה לעשות את הדרוש.