מרבית שנותיי כמבוגר חייתי בארצות אחרות, זרות. חזרתי לארץ בשנת 2011 ואני ממשיך לחיות פה בארץ אחרת. נסעתי לחו"ל בן 35 עם ניסיון עשיר כמהנדס בניין. זה היה בתקופה שסאדאת הגיע לביקור בארץ ולכן התקשורת החנפנית, בדרך כלל, לא התפנתה ללוות אותי לשדה. נסעתי בשליחות חברה ישראלית רבת מעללים שהקימה על הריסות הקודש מדינה וכעבור שנים נשתלה באפריקה על-ידי גולדה כשהייתה שרת-חוץ של מפא"י. התמניתי למנהל פרויקט בינוי באוניברסיטה של עיר-מפתח ידועה כמרכז עבר מפואר לסחר עבדים. ראיתי דברים מזעזעים, שערורייתיים בכל קנה-מידה ישראלי, מעוררי חלחלה ומושחתים עד הצוואר.
באותה עיר היו מדי שבוע הוצאות להורג פומביות של גנבים, רוצחים, שודדים וקבצנים מכל הבא ליד. ההוצאות בוצעו באצטדיון העירוני בימי א' של השבוע מיד אחרי התפילה בכנסייה. קושרים את הנאשם (מי האשים אותו ומי הרשיע?) אל חבית מחוררת במרכז המגרש וקבוצת חיילים משועממים יורה בו, כל חייל בתורו, כדור אחד. עד שהמחורר הפסיק לנוע והכרוז הכריז שהאיש מת. הייתי שם פעם אחת והתבוננתי בצופים שישבו עם מטריות ביד ושמשיות תקועות בעפר. כמה מהם שברו שתיקה. על השטח המוגבה סביב המגרש (לא היה כסף לספסלים) חנו המוני משפחות צבעוניות וערכו פיקניק חגיגי לפני שהולכים שוב לכנסייה...
בקיצור, ההוצאות להורג לא השפיעו על ההמונים ולא הביאו לשינוי קרדינלי של האופי הלאומי הנחשב בעיני אירופים רבים ומכובדים (אנחנו ביניהם) למושחת כליל. לחברה הקבלנית שלנו הייתה זו ארץ תענוגות של ממש והרווחים גאו ונגרפו כקצפת. כל עוד הנפט זורם בעורקים הראשיים של המדינה – יהיה לנו טוב. איזו ברכה הביאה גולדה. אפשר להבחין באותם סממנים של הוצאה להורג גם היום, בארץ. כמובן, לא באצטדיון, ואנחנו כבר לא דלפונים כשהיינו בימי דוב יוסף.
בחזקת שחיתות
גם הכנסייה והדת הפכו במוטיב הישראלי למסעדות, לברים, ולקיסריה להמונים עם זמרי צמרת. אופי הרבה יותר תרבותי ומנחם. אצלנו גם יותר חסכוניים בכוח אדם. יורים פה בדחליל אחד ששמו נחום-תקום. יורים – והוא קם. יורים - והוא נבחר לראש ממשלה. ממשיכים לירות בו ובאותה שעה הערבים נוהרים לקלפיות והשחיתות גואה ברשויות העירוניות, במשרדי הממשלה, בחצרות הטייקונים, בחברות הציבוריות, בבנקים. בעיני שלי גם מה שמתרחש בחברת החשמל ובנמל אשדוד עם פישר ו
רות דוד הוא בחזקת שחיתות עד שיבוא יועץ משפטי לממשלה ויוכיח קבל עם ועדה שזה לא. הוא הוכיח לגבי שרון והוא ימשיך להוכיח. התחושה קשה – הכל מושחת, בכל רמה, ואנחנו ממשיכים להאמין במשטרה ובפרקליטות. הכל תות.
הגעתי לאפריקה עם מנוע טורבו. אחרי חודש באתר באו אלי נציגי פועלים בסתר והביאו ראיות שהפורמן (מנ"ע ראשי – שחור מקומי) המשמש לנו כולא-ברקים, עושק אותם וגוזל 10% משכרם. הם ביקשו ממני לעצור או לחסום את דישו המעיק עליהם. בקיצור, מצאו בי פראייר כלבבם. מי שחי פעם באפריקה יודע שלילידים יש אינטואיציה כבירה ומעוררת השתאות. אולי נדבר על כך יום אחד. עוד קיצור, פיטרתי את הפורמן המוכבד והשמן לאחר בדיקה וחקירה. האיש משך בכתפיו – אמר לי באדיבות שאני עושה טעות וכי כל העוינות כלפיו היא מפני שהוא איש המזרח, שייך לשבט אחר.
הנהלת החברה (כלומר אנחנו הלבנים) הביאה אותו מהמזרח בשל הצטיינותו בעבודה. הוא אולי היחיד באתר שקורא תוכנית, האם זה בעוכריו? הוא לא נראה אומלל או מעורער, אולי מהורהר, מאוד מנומס. הוא ניסה להסביר לי שאני מתנכל למנהגי הארץ. הוא מבין שאצלנו בישראל חיים בצורה אחרת – אבל הצורה האחרת לא מביאה לנו ברכה של גשמים. הוא נוצרי אדוק ובכנסייה שלו מרבים לדבר על היובש והבצורת בארץ הקודש. אולי צומחים אצלכם אנשים, הוא אמר, אבל לא עצים... את הירדן הפכתם לגוש בוץ, אתה יודע? הוא שאל והוסיף, שמעת על אליהו ואלישע ועל שביתת הגשמים – אז למה? הוא הלך.
אורח חגיגי
כעבור חודש נכנסה לאתר מכונית אמריקנית מצוחצחת באורך של משחתת. החל קטע מהסרטים. אנשים בסביבת המשרד שלנו התקבצו וקדו קידה לעבר האיש הגבוה שיצא מתוכה. חליפה בריטית מחויטת לעילא, אנגלית אוקספורדית נוצצת עם שעון זהב מעוטר ביהלומי כתר על היד. הוא הביא עמו תרמוס שנראה לי קטלני. לחצנו ידיים באורח חגיגי, הזמנתי אותו למשרד. בחוץ חנתה מכונית גיבוי עם דגל המדינה והיו בה שוטרי חרש שליוו את האיש המכובד בשתיקה אדישה. הוא הציג את עצמו, אני הדוד של סמואל, אמר.
מיד קרא את סימני השאלה שהופיעו על פני והוסיף, בן אחי, הפורמן שלכם מהמזרח. כן, אמרתי. אתה יודע שהוא עבד בחברה שלכם עשרים שנה, ליווה את גולדה כשהגיעה אלינו? לא ידעתי, אמרתי. נכון, הוא הסכים, לא ידעת - אבל פיטרת אותו. מה אתה בעניין הזה? שאלתי. יש פה צרוף מקרים, הוא צחק והוריד את המכסה מעל התרמוס. המכסה המתקפל היה מורכב משתי כוסיות מבהיקות, קריסטל או משהו דומה שנמצא בעבר ברולס-רויס המלכותי של הדוכס מאדינבורו או מלבורוק. הוא הפנה את הסמל לעברי כדי שאתרשם. זה עובר אצלכם בירושה? שאלתי. הוא צחק. לא רע, אמר.
הצלתי אותו פעם בעת מסע ציד בקנייה. הוא לא הבין באריות ולכן גם הפילים והסנאים לעגו לו שם. צירוף מקרים, הוא חזר לנושא המביך. ראשית, סמואל הוא בן אחי ואנחנו קהילה גדולה מאוד ומכובדת בעיר הבירה. קשה לנו לספוג ביזיונות בפרהסיה. אני משתייך לקבוצה קטנה של בכירי השבט והקהילה שממנה גם ראשי ממשלה, אם לא אכפת לך. תבין שזה מקשה. בא פורמן חסר ערך, אולי, ומאתגר אותנו. אתם נותנים ללבנים לנהל פה את המדינה שלנו? הוא לוחש עד שאפילו קירות הבית משתוחחים. הייתי חייב לבוא ולשוחח אתך, אולי אפילו לשם מראית-עין. להסביר לך את נקודת המבט שלנו. יש לי משרד עורכי דין הכי מפורסם בארץ ואני מייצג חברות ענק בינלאומיות כמו קאקה-קולה, מסטינג-האוז, ואיי.בי.אמק – אתה בטח שמעת. הוא שלף כרטיס מוזהב מכיסו. היו לו תארים ושמות מפה-עד-להודעה-חדשה שחלקם, הבטחתי לעצמי, אקרא בבית במיטה בעוד עשרים שנה.
שילם בשתיקה
בסוף הבנתי ששמו ג'ו. האיש הזה, בן אחי, החל את חייו המקצועיים כפועל פשוט, הוא סיפר. למעשה הוא היה בשנה או השנתיים הראשונות שלו ווטר-בוי (WATER-BOY) – בחור שמשקה את הבטונים אחרי יציקתם. הוא היה בן 12 והיה חייב להביא כסף הביתה כי אני למדתי באנגליה וזה עולה הון תועפות. אתה מבין את הקשר המשפחתי? אתה חושב שמתאים לי להתחמק מזה? אצלנו יש הכרת טובה של נצח-נצחים. רק בזכות ההכרה הזאת הקהילה שלנו מצליחה לשרוד בעולם מטורף וחסר ערכים, או מלא ערכים סותרים שמזינים זה את זה, תלוי מי למעלה באותו רגע. ומה עוד – כל השנים הארוכות שלו בבניין הוא למד בשקט ושילם בשתיקה מס עיזבון לפורמן ששלט באתר.
עיזבון? שאלתי. שיעזבו אותו בשקט, הסביר העו"ד מהבירה. הוא מזג משקה מפכפך לכוסיות. זה בטוח ילך לנו טוב, אמר. שנים על שנים בן אחי סמואל שילם מס בשתיקה, הרכין ראש. זה הגורל של כל עובד בכל אתר בכל המדינה. בינתיים אני התפתחתי ולאט-לאט הפכתי ליוסף המשביר. את זה אתה בטח מסוגל לראות עכשיו. אחרי עשרים שנה בבניין סמואל הפך להיות פורמן ובא קץ לייסוריו, הוא חשב. עכשיו הוא ילקט את השיבולים בשביל עצמו ויצליח ליהנות מהחיים המחורבנים שהיו לו. ומה קרה? הוא הושיט לעברי כוסית שריח המשקה בה התפשט בחדר כמו עלווה של עץ חלומות. מה קרה? שאלתי. קרה, הסכים האיש. הגיע מהנדס מדופלם מארץ הקודש יזראל, מהלב של ירושלים בירת העולם, וקובע שבן-אחי סתם גנב, פושע, מושחת – רק מפני שהוא מציית לחוקי הארץ האהובה שלו, העלובה, הדחויה, הנרקבת בגשמיה...
זה משקה מלכים תרתי משמע, אני מציע לך ללגום. אחרי טיפה אתה אדם חדש. בטח שמעת על המים המאוררים בתורה שלכם - זה מתקרב, אבל לא אפקטיבי כל כך שצריך למות. אם אתה אדם ישר אתה זורח. אם אתה לא? שאלתי. אם לא, אז האינטואיציה שלי כבר לא שווה פרוטה שחוקה. אתה מהנדס, הוא הוסיף, אבל אני רואה שיש לך אינטואיציה ואתה מבין שיש הרבה חיים מעל ומסביב לחיים. לגמנו והמשקה החריף ירד לאט-לאט כמו שמן מכונות למרות דקותו המפולטרת. הוונטילים שלי צרחו והחלו לחרחר ולהיפתח. סתימות של שנים גרגרו וספגו אבק חדש שמעולם לא חשדתי בקיומו. לחצנו ידיים והאיש קם ויצא מהחדר מבלי להביט לעבר האנשים שהתגודדו בפתח. המשחתת האמריקנית שייטה לה בהנאה וגם הגיבוי נעלם כלעומת שבא. זה היה ממש חלום. כעבור שבוע שלחתי את הווטר-בוי שלנו לכפרו של הפורמן כדי להחזיר אותו. למה אותי? צחק הווטר-בוי. יש לי הרגשה שהוא הדוד שלך. הילד התבונן בי וגיחך בהשתאות. כן, יש לנו משפחה גדולה מאוד.
נזכרתי בסיפור הזה כשבתי שאלה אותי לפני שבוע – מה לדעתך מתרחש במדינה? למה את שואלת אותי? היא משכה בכתפיה. משיכת הכתפיים שלה דמתה למשיכה של הווטר-בוי שנשלח להחזיר את דודו. זה כל הסיפור. הייתי שנים באפריקה ורכשתי יכולת שיש לכל כושי מצוי והיא נדירה להחריד במחוזותינו – אינטואיציה. אנחנו גאים ומתורבתים מדי. לכן זה לא דומה לשום מתנה אחרת שיש בעולם...