אויבה הראשי של ישראל אינו החמאס ואף לא חיזבאללה, אלא אירן - מדינת האייטולות, שכוחותיה הצבאיים סמוכים כעת לגבול-ישראל בחזית הגולן. מטבע הדברים אמורה ההיערכות החדשה של האירנים בגבולה הצפוני של ישראל להתפרש כאיום מיידי על ביטחונה. אחרי ככלות הכל זהו פתיל נפיץ ביותר, העלול במהרה להתלקח לעימות הרה-אסון, שאת תוצאותיו מי ישורנו.
גם אם נצא מתוך הנחה שידה של ישראל תהיה על העליונה בעימות חזיתי ישיר עם אירן - סביר בהחלט להניח שהעורף הישראלי יספוג במהלכו מכה אנושה, וזאת גם אם רק חלק קטן ממאגר הטילים שפרסה אירן בגבול הצפוני ישוגר לעבר שטח ישראלי.
אחרי ככלות הכל הדברים אמורים הפעם בטילים מדויקים, בעלי ראש-נפץ כבד, ובכך שמספר הטילים האירניים בסוריה עולה בהרבה על מספר המיירטים של צה"ל. התוצאה הבלתי-נמנעת מהיערכות שכזו תהיה בכך שחלק לא-מבוטל מהטילים עלולים לפגוע בתוככי ישראל, ובכלל זה במטרות אסטרטגיות שלה.
ניצחון-פירוס גם אם תזקוף ישראל לזכותה הישגים בלחימה קרקעית באירנים - עלולה הפגיעה בעורף הישראלי לנטרל, בסופו של דבר, את הישגיה. יהיה זה, לכן, עבורה ניצחון-פירוס בלבד, שלא ישנה במאום את מאזן הכוחות באיזור, ואף לא יחזק את דימויה המרתיע. בסך-הכל תהיה זו עוד מלחמה שלא השיגה את מטרתה המיוחלת.
את העימות הצפוי בין ישראל לאירן בחזית הצפונית אפשר וצריך, לפיכך, למנוע מראש, וזאת על-ידי הרתעה ברורה וחד-משמעית. ישראל תשכיל לעשות זאת אם תבהיר לאירן, באורח שאינו משתמע לשתי פנים, שפגיעה מצידה בעורף הישראלי תגרור אחריה את הריסתה הטוטאלית של תשתית יצוא הנפט שלה, וזו הרי נחשבת למעוז-כוחה העיקרי.