אין לפולנים מנוח. גם לי לא. הם העבירו את החוק בסיים. הם אישרו אותו בסנט. הוא הועבר לנשיא דודה לאישור והוא אישר. עדיין לא נכנס לתוקפו. כשייכנס לתוקפו הוא יעוכב לשליש ולרביע עד שבית המשפט החוקתי הפולני ידון בהערות לחוק. בתוך כך מתכוננים הפולנים לשגר משלחת רמת דרג כדי לאתר עם הדיפלומטיה הישראלית 'הבנות'. כל זה לא כדי לבטל את החוק. כבר אי-אפשר. כל זה לא כדי לשנות את החוק. גם זה לא סביר חוקתית. מצד אחד ההאצה להשלים את הליכי החקיקה בלי להשגיח במחאות - להפך, לטעון שהן היו המאיצות, ומצד שני ליצור מיני שיהוי באכיפתו, ליצור כביכול הזדמנויות לדון במה שאי-אפשר לו שיקרה, להרבות להתעסק, למה?
פולין תובעת מן העולם, לא רק מישראל, לא רק מיהודים באשר הם יהודים, מכל העולם הנושם היסטוריה על-פי הסמפונות של כל עם ועם, להכיר בה כמדינה היחידה בה הושמדו יהודים שאין לה כל אחריות להשמדתם. בחוק. בחוק שייאכף על כל אזרח פולני ועל כל אזרח באשר הוא שם אם אך יעז לעבור על החוק הפולני. גם מדינות שטענו בצידוק עצמי כי הוכרחו לשתף פעולה ביד הרוצח שהיה לכובש ארצם, לא העלו על הדעת לחוקק חוק העושה אותן נקיות בעיני בניהם ובני בניהם לעולם גם מן הרציחות שבוצעו על-ידי בני עמה. זה כל כך לא ייתכן שעל כן כל כך לא יתוקן. ההשהיות והשיחות וההבהרות לא נועדו אלא לומר קול גדול - היינו פתוחים לדיאלוג, נישאר תמיד פתוחים לדיאלוג, מה שאימצנו זה כבר אחרי הדיאלוג, אחרי שהיינו נדיבי פתיחות, רגישים לרגישויות. עשינו כל שלאל ידנו כדי להרגיע. אבל, אמת היא אמת. בעיקר אמת שאינה אמת!
גם לי אין מנוח. עצם העובדה שפולין אינה יכולה לחיות כאומה גאה בלי להתכחש לאחריותה כלאום למעשי הרציחה של בני הלאום שלה, אומרת לי כי היא מפחדת פחד מוות מפני הזיכרון היהודי. היא רוצה לנער אותו מעליה. לאסור עליו להגיע. לכלוא אותו מהישמע. היא מבינה היטב - כל אדם בעל אינטליגנציה ממוצעת מבין - כי כל עוד החוק יהיה קיים לא יחדלו היסטוריונים, סופרים, זוכרים, לקרא עליו תיגר. קוראי התיגר יישמרו על ההאשמה בה הפולנים לא הודו. אבל אז, הזוכרים למיניהם יואשמו, כל יום מחדש, כי בזוכרם הם מאשימים את פולין באשמת שווא, ושהם מונעים, אולי אפילו מתומרנים, על-ידי יהודים, שאולי אפשר להבין אותם, אבל שהם שייכים לכלא אם הם לא יגמרו לקרא תיגר על האמת הלאומנית השל פולין הגאה.
אין לי מנוח, כי אם אחרי כמעט שמונים שנה מאז כיבוש פולין, אי-אפשר לה להודות ולקבל אחריות לא על הכל אבל על חלקה, נוצרת לה בעולם הוויה שהיהודי ששרד את הרציחה יהיה היהודי שיואשם כי הוא מאשים את רוצחיו האשמת שווא. ואני, אין לי מנוח, כי אני חושש שאם זה אפשרי בפולין השואפת להודאה אוניברסאלית בטהרתה, זה אפשרי גם במחוזות בהם מונפים דגלי האמונה בעליונות המוסרית של האומה השואפת להיטהר לעד. ויש כאלה.