לא מעט מילדיהם של מהגרי העבודה, שנולדו במרוצת השנים בישראל, עלולים למצוא את עצמם מגורשים בצוותא עם הוריהם מהארץ. אלא שאת פתרון פלישתם של פליטים ו
עובדים זרים לישראל, כל שאיננו חוקי, אסור בתכלית האיסור חפתור על גבם של ילדים תמימים וחסרי-ישע. שהרי לא תפקוד עוון אבות על בניםף וגם אם אבות אכלו בוסר - שיני הילדים לא תקהינה בעטיים.
אין להתעלם מן העובדה שאותם ילדים שנולדו בישראל, או שחיו בה את שנותיהם הראשונות, כבר השתלבו היטב במערכת החינוך שלנו, ואפילו בתנועות הנוער, והעברית השגורה בפיהם היא גם שפת האם שלהם. כל הסימנים מעידים לזכותם שהם מעורים בחבר הישראלית ובתרבותה, ויש ביניהם גם לא מעטים שכבר התגייסו לצה"ל.
איום מתמשך יתרה מזאת: רבים מצאצאי העובדים הזרים והפליטים לא ביקרו מעולם בארץ-מוצאם של הוריהם וזיקתם אליה רופפת למדי. אלא שעל אותם ילדים, שנרדפים על לא עוול בכפם, פשוט נגזר לחיות כל העת בצל איום מתמשך של גירוש מארצם אל מולדת זרה, שבכלל אינה רצויה להם. ואם לא די בכך, הרי שגם רבים מהמיועדים לגירוש, שהגיעו לישראל כפליטים, צפויים לעונשי-מאסר כבדים.
הניסיון המר מלמד שאת מקומם של מהגרי העבודה, שיגורשו בסופו של דבר מהארץ, יתפסו ברבות הזמן עובדים זרים חדשים, וכהרגלה של מדינה חלמאית נוסח ישראל, תיעשה הבאתם של אלה בשיטת הדלת המסתובבת, שמפרנסת היטב את חברות כוח האדם. אז מה, למען השם, הועילו חכמים בתקנתם האיוולתית?
במקום לגרש ילדים חסרי-ישע, הגיע הזמן להעניק להם מעמד של תושבי-קבע. בד-בבד צריך גם לגבש מדיניות הומאנית, שתעלה בקנה אחד עם מחויבותה של ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד ולזו שנוגעת במעמדם של פליטים. כך או אחרת לית מאן דפליג, שעם ישראל, ששבע גזירות של גירוש בעבר, הוא האחרון שרשאי לגרש בני-פליטים ולהפנות עורף למצוקתם של ילדים, שבסך-הכל מבקשים לקשור עימו את גורלם.