בבוא היום, כאשר יסכמו את שנות כהונתו של
בנימין נתניהו, יוזכרו בין יתר מעשיו, מעלותיו ומגרעותיו גם שתי תכונות אופי מרכזיות: הראשונה, אמונתו המיסטית בכוחה וחשיבותה של התקשורת על כל מגזריה ואמונתו העצמית כי ביכולתו לעשות בה שימוש כרצונו, והשנייה, זחיחות הדעת שהלכה ותפחה במהלך השנים לממדים לא שגרתיים. שתי התכונות באו לביטוי בהתנהלותו ארוכת השנים כראש
ממשלה ובצורה ממוקדת בתיקי החקירות שנחשפו לאחרונה ובהם הוא מככב כשחקן ראשי.
לדידו של נתניהו היו הזירה הבינלאומית והזירה הפנימית לזירות של מופעים תקשורתיים גם כשעל הפרק נושאים כבדי משקל. השואו הוא המרכבה להעברת המסרים. זה קרה כאשר דיבר בתיאטרליות על המלצות המשטרה שרובן מושלכות לפח וזה קרה במקרים של גימיקים ויזואליים. כאשר הציג בעצרת האו"ם את האיום הגרעיני של אירן באמצעות תרשים הפצצה זכה ביבי למחמאות על היצירתיות. אלא שחוץ מכך זה לא הואיל לו ולנו כי מי שצריכים היו להשתכנע מהמופע לא סיפקו את הסחורה וההסכם הגרעיני בין המעצמות ואירן נחתם למורת רוחה הרבה של ישראל. לפני כשבוע הייתה לביבי הזדמנות חדשה לדבר בגנות אירן בפני פורום עולמי במינכן. הפעם הציג פריט מהמל"ט האירני שהופל בישראל. אלא שבעידן הדיגיטלי הרעיון לסחוב פריט כזה מהבית כדי להמחיש את המסר נראה מיושן וארכאי כי הרי כולם יודעים בדיוק במה מדובר ומה אירן עושה. מבחינתה של ישראל אירן היא מרכז טרור עולמי אבל מדינות המערב, למעט ארה"ב, עושות עסקים אתה.
בנימין נתניהו חוזר על איומים כי בעת הצורך ישראל לא תירתע מעימות מזויין עם אירן. זו כמובן גישה המתכוונת לפטריוטיות המפעמת בכל אחד מאתנו אבל ספק אם היא נבונה בתור אסטרטגיה מדינית. האם לא עדיף להחזיק את המקל לשעת כושר ולא לנופף בו בכל הזדמנות? אחת משתיים: אם אתה מאיים אבל בסוף לא תממש את האיומים תיחשב לנמר מנייר ובמזרח התיכון לא רצוי להיות נמר מנייר. מצד שני, אם תיממש את איומיך וישראל תימצא במלחמה עם האירנים תגובתם עלולה להיות כואבת. הם לא מסתירים כוונותיהם. בהקשר זה טוב להזכיר את אמרתו של אריק שרון אחרי פיגוע קשה כי גם איפוק הוא מרכיב של כוח. מכל מקום, הציבור לא יודע באיזו מידה משקף נתניהו גם את דעתו של הממסד הביטחוני על זרועותיו השונות. יש רק לקוות כי מי שצריך לדעת יודע ומי שצריך להביע דעתו לא נעטף בשתיקת הכבשים.
בדרכו שלו אם הנושא האירני היא בעיקר סחורה ליצוא, בעינייני פנים חרצובות הלשון הן הרבה יותר מושחזות וממוקדות כאן ועכשיו. כך קרה עם חשיפתם של תיקי החקירות שהצטברו כבר למסה קריטית. תגובתו המיידית הייתה כאילו זבוב טורדני נדבק אליו. לדידו, מדובר בלא יותר מגבינה שווייצרית מחוררת - דימוי שבמחשבה שנייה אולי היה צריך לחזור בו כיוון שרבים אוהבים גבינה זו. המשטרה חפרה וחקרה במשך חודשים רבים בארץ ובעולם והשקיעה משאבים עצומים ובא ראש הממשלה וטוען לעומתה קבל עם ועולם כי חבל על העבודה שלה כיוון ש"לא יהיה כלום כי אין כלום". רצה לומר, אתם מבזבזים את זמנכם ואת כספי הציבור. אתם, המופקדים על שמירת החוק עוסקים בשטויות ובזוטות. אלה דברים של מי שהחוק נועד להיות נר לרגליו?
ביבי לא פנה לשר לביטחון פנים או למפכ"ל המשטרה לומר להם את דעתו בחדרי חדרים. הוא דיבר ישירות לציבור דרך מרקע הטלוויזיה ולעוקבים אחריו בפייסבוק והטוויטר. בפעם המי יודע כמה בלי מתווכים ובלי פילטר. באמצעות החד-שיח הזה ביבי נוהג לשתף את הציבור בעמדותיו וגם לספר מי אמר מה בפרשות ששמו נקשר בהן. כך הוא פיתח את הגירסה שלו של "שימוע המוני". כלומר, הציבור הופך לטריבונל שאמור לשפוט אותו ולא אלה שהמדינה הפקידה בידיהם את המשימה הזו. ומכיוון שלדעתו זה הצליח לו פעם אחרי פעם הרי שאין סיבה להחליף את השיטה.
במסגרת שיטה זו חוזר ביבי על המנטרה כי מדובר ברדיפה אישית ובנסיונות להדיחו וכידוע במשטר דמוקרטי מחליפים ראש ממשלה רק בקלפי. אבל הוא לקח את זה צעד אחד קדימה. מבחינתו מדובר בניסיונות להחליף את שלטון הליכוד ובלשון אחרת, לבצע פוטש, הפיכה שלטונית. זו דרכו לכרוך את האינטרס הפרטי עם האינטרס הכללי שמבחינתו עד כה הוכיח עצמו.
ואולם, מנטרה זו טובה אולי לאזניים אבל איננה מדויקת עובדתית. לאמיתו של דבר, במדינת ישראל יותר ראשי הממשלה התחלפו והוחלפו שלא בבחירות! חלקם מסיבות בריאות וחלקם כי אולצו לכך:
דוד בן-גוריון פרש פעמיים מרצונו ומסיבותיו הוא;
משה שרת הודח על-ידי חברי מפלגתו; לוי אשכול נפטר;
גולדה מאיר התפטרה בלחץ הציבור;
יצחק רבין התפטר בקדנציה הראשונה בגלל חשיפת חשבון הדולרים של אשתו בארה"ב ובקדנציה השנייה נרצח;
מנחם בגין התפטר בשברון לב;
אהוד אולמרט התפטר עקב האשמתו בשחיתות; אריק שרון לקה בתדרמת ונפטר; היחידים שהפסידו בקלפי היו
יצחק שמיר מול רבין,
שמעון פרס מול נתניהו,
אהוד ברק מול שרון ונתניהו עצמו מול ברק.
השתלטות ההיבריס בכל התיקים ששמו של ביבי נתניהו נכרך בהם מתבקשת שאלה אחת מרכזית: היכן היה שיקול הדעת שלו? מה הוא חשב כאשר קרו המקרים הנדונים באותם תיקים? קרוב ל-12 שנים הוא מכהן כראש ממשלה ועוד כשנתיים היה שר האוצר. אין ספק, הוא ראה ושמע את הכל על איך מתנהלת המדינה. אבל האם גם למד כיצד היא צריכה להתנהל כדי שלא יוטל בה דופי? נדמה שאם למד דבר מה אזי הוא לא הפנים מה מותר ומה אסור כי עובדה היא שחזר לא אחת על טעויות עבר - מאז פרשת בר און חברון ופרשת ההובלות עמדי בקדנציה הראשונה ועד תיק 4000 בקדנציה הנוכחית. ביבי טוען על "מסעי צייד" של התקשורת והמשטרה נגדו. אלא שעובדה היא כי לא היה עוד פוליטיקאי ישראלי שענייניו הפרטיים העסיקו מצד אחד, זמן ממושך כל כך בנושאים רבים כל כך את המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי ומצד שני, עורכי הדין פרטיים שגוננו עליו ועל בני משפחתו.
במהלך השנים הארוכות בצמרת השלטון פיתח נתניהו עור עבה לביקורת לפי הכלל שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. הוא משיג כל מה שהוא רוצה, הכריז אחרי אישור מתווה הגז. התקשורת היא "תעשיה של דכדוך" שאיננה משקפת את המציאות כי הרי "במקום שהם רואים פקקים, אני רואה מחלפים, רכבות, גשרים." לפחות בעניין זה יכול כל נהג בכבישי ישראל להביע את דעתו מניסיונו האישי בלא להזדקק לתובנות ראש ממשלתו. גם עליו השתלטה זחיחות הדעת, ההיבריס, שהיא נחלתם של מנהיגים שישובים על כסאותיהם הרבה זמן ומתקשים לעתים קרובות להבדיל בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס הכללי.
אהוד אולמרט היה זחוח ומלא ביטחון עצמי כאשר חגג את זיכויו במשפט מעטפות הכסף: "לא היו מעטפות כסף, אין מעטפות כסף, נא להוריד את זה מסדר היום". לצערו הגדול
שולה זקן החזיקה בהקלטות בהן האמת הייתה הפוכה ואותן חשפה כעדת מדינה. בתיקים של נתניהו יש גם הקלטות וגם עדי מדינה. נותר לנו להמתין ולראות כיצד הם ישפיעו על זחיחותו של בנימין נתניהו.