חיבה יתרה אני רוחש לכדורגל. לדידי, יש בו צבעוניות מרתקת על המגרש, ביציעים, בקולות, בתדהמות. בעליונות של החוק על הכישרון. בציות. במחאות שאינן מועילות. במהירות בין החטא לבין עונשו. הצירוף המשכר בין היכולת אינדיבידואלית לבין התיאום הקבוצתי, בין היצירתיות הנועזת לבין האסטרטגיה השקולה, בין רוח התחרות ההופכת משחק לקרב ומקרב למשחק. נהדר.
בעלומיי גם שיחקתי. הייתי בנבחרת האוניברסיטה העברית אותה אימן מי שהיה לימים ראש עיריית נתניה יואל אלרואי ובימינו, עדיין יואל שפיגל. הוצבתי בכנף. קיצוני ימני. התחרינו רק פעם אחת נגד הצבא הבריטי שחנה בקפריסין. ניצחנו שלוש אפס. הם לא הופיעו למשחק. גם אימנתי את קבוצת הנוער שלי בימין אורד. ייחסתי חשיבות עליונה לספורט המעצב את הפרט בכלל ואת הכלל אל מול הפרט.
המשחק היותר מאלף שזכיתי לראות בחיי היה ב-1960 בגלזגאו, בו הביסה ריאל מדריד את איינטראכט פרנקפורט הגרמנית בתוצאה 7:3 שדמתה עליי כחגיגה העולה על גדותיה. זה היה ריאל של חנטו, ודי סטפנו, ופושקאש. אילו ישבו עוד אלים בפסגת הר האולימפוס היו אלה יושבים ביניהם. המגרש - המפדאן קורט - בו ישבו בעיקר סקוטים, היה רווי אדים של בירה. במגרש אליקסיר. ביציעים אלכוהול! על הדשא קרב. ביציעים שירת קלטים צוהלת שהטביעה את המעטים שבאו מגרמניה ומספרד.
לא היה ולא יהיה כנראה עוד כמשחק ההוא.
אבל אמש, חזרה ריאל מדריד לשחק בגבע האלופות. כמובן שלא החסרתי להיצמד למסך ולעקב אחר פרצי האנרגיה האמנותיים באדום ובלבן. אבל משום מה, זאת הפעם כבשו אותו הרהורים פילוסופיים. המשחק הוכרע על-ידי שני השוערים. האחד שנעל את שערו בכישרון פנתרי שהיה לאחד ממפגני השוערות הגדולים בהיסטוריה. כך אני מאמין יירשם הדבר. השני הפקיר את שערו בשלומיאליות מעוררת חמלה שתירשם אף היא כשיא בלוח תוצאות התבוסה. בשתי הקבוצות הפליאו החלוצים והקשרים לשחק.
עשרים מן המובחרים שבשחקני תבל צרו על השערים, זה על שער יריבו וזה על שער יריבו. אבל רק שניים מן המשחקים הביאו להכרעה. שוער מול שוער. ביירן הייתה מביסה את מדריד אילולי עמד בשערה נבאס. מדריד לא הייתה מנצחת אילולי כשל אולרייך. העמידה בשער היא מבחן העל בחיים. גדול מפריצת השער. האחד הוא המכריע. לא בלי האחד עשר, אבל בלי האחד - עשר חשובים כמוציאי כוחם לריק.
מרתק כדור הרגל. כמו החיים.
