"
עיתון לאנשים חושבים". כך מתיימר היומון
הארץ להציג את עצמו בפני ציבור קוראיו הנאמנים, ושוכח בתוך כך שהוא עצמו נקלע, לעת זקנתו, לקיבעון מחשבתי מעורר דאגה. למען הגילוי הנאות, זה בדיוק המקום להודות, שחרף מצבו העכשווי האומלל, נותרתי, למרות הכל, גם כעת, בחלוף שנים ארוכות למדי, כאחד ממנוייו "השרופים" ביותר.
וזו גם ההזדמנות להזכיר לכולנו שהיה זה
גרשום שוקן, המו"ל ועורכו הראשי המיתולוגי של הארץ, שהצליח יותר מכל להטביע עליו את חותמו האישי, במשך עשרות בשנים, כעיתון שקול ומאוזן למופת. עכשיו הוא ודאי מתהפך בקברו לנוכח התהפוכות הגדולות שחלו בהארץ כעיתון חד-צדדי שמאלני-קיצוני, ושאינו לרוחו בלשון-המעטה, מאז שנטל אותו לידיו בנו
עמוס שוקן.
השתלטות כמי שנמנה בשעתו, אומנם לתקופה קצרה בלבד, כאחד מכותביו ומשותפיו לעריכה, אני מתגעגע לימיו הטובים של הארץ, כאשר הטביעו עליו, ועלינו קוראיו, את חותמם האישי פובליציסטים וכתבים מן השורה הראשונה, ליברלים בהשקפותיהם ושקולים בכתיבתם, דוגמת רוברט ולטש ופולס, עמוס אילון,
שבתי טבת ויאיר קוטלר. קבוצה קטנה, אך מובחרת, של עיתונאים, להבדיל אלף-אלפי הבדלות מנותני הטון של היום בהארץ, כמו
גדעון לוי ו
עמירה הס, שפרשנותם השמאלנית-קיצונית, הפרו-ערבית, בניצוחו של המו"ל עמוק שוקן, משתלטת ומכתיבה, מדי יום ביומו, לא רק את רוח מאמרי המערכת התוקפניים ונוטפי הארס, אלא גם גוררת אחריה שורה של פובליציסטים ההולכים בעקבותיהם.
לא להארץ שכזה התפללתי. והגיען הדברים עד לידי כך שאני נאלץ לאמץ את פרשנותו של עו"ד
יורם שפטל, הרואה בהארץ ממש את "אל ארד".