מתחילים את החומש הרביעי, חומש במדבר, שאת הפרשה הראשונה בו אנחנו קוראים תמיד לפני חג השבועות: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. הר סיני כבר ירד מגדולתו ושוב אינו מוזכר כמקום שבו דיבר ה' עם משה, רק המדבר. המדרש מביא שני נימוקים לכך שהתורה ניתנה במדבר: כמו שהמדבר הוא מקום הפקר והשהיה בו היא בחנם, כך דברי תורה חנם הם וכל הרוצה בכך רשאי ללמוד אותה. נימוק שני, התורה מדגישה את עובדת נתינתה במדבר כדי ללמדנו: כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה; לכך נאמר במדבר סיני. את הנימוק הזה צריך להבין, מה פירוש עושה עצמו הפקר כמדבר?
אבל קודם כל נשים לב לדיוק בלשון המדרש; המדרש אינו מדבר על לימוד התורה, הוא מדבר על: לקנות את החכמה והתורה. ללמוד כל אחד יכול, אם רק זכה ויש לו הכישורים לכך. אפשר אפילו לדעת את כל התורה וכו' כאשר המציאות היא שהלומד והתורה הם שני דברים נפרדים. כמו למשל פיזיקאי ברמה גבוהה, ברור שהידע הפיזיקלי שלו אינו משנה דבר באישיותו. כך זה יכול להיות גם בלימוד התורה וכך זה גם מצוי כאשר לומדים את התורה באותה מתכונת שלומדים נושאים אחרים, שיודעים הרבה תורה אבל לא באמת מחוברים לתורה, יש את הלומד ויש את התורה שלמד. המדרש מדבר על לקנות את החכמה והתורה, שהתורה הופכת להיות שלו ממש, הוא חי את התורה.
כדי להגיע למדרגה כזאת של התאחדות עם התורה, אומר לנו המדרש, צריך לעשות עצמו הפקר כמדבר. כזכור, לקראת מתן תורה, על-רקע הגילויים הנעלים שהיו למרגלות הר סיני, התחייבנו "נעשה ונשמע" כלומר נעשה מה שהתורה מצווה גם אם עדיין לא הצלחנו להבין מדוע צריך לעשות. כידוע, התחייבות כזאת מתאימה לחיילים, הם נדרשים לבצע פקודות במסירות נפש בלי קשר להבנה שלהם את נחיצות המעשה, וזה תנאי בסיסי לקיומו ולהצלחתו של צבא. חייל שנוהג כך הוא חייל טוב, שכן הוא מזדהה לגמרי עם המשימה או התפקיד שהוטלו עליו ובפועל נוצרת זהות בינו ובין התפקיד או המשימה שהוטלו עליו. כדי להגיע לכך, עליו לבטל לחלוטין את רצונותיו מפני רצון מפקדיו.
רצוי לעשות מרצון וזה נקרא להפקיר את עצמו כמדבר, שאין לו שום רצון עצמי וכולו מגויס לביצוע המשימה. כמעט מיותר לציין שחייל טוב באמת יעשה כל מאמץ גם להבין את הפקודה שקיבל, אבל כאמור, לא כתנאי לביצוע. הוא ירצה להבין כי ההבנה תביא להגברת ההזדהות שלו עם המשימה וממילא תגביר את הרצון שלו להצליח. כאשר הקב"ה הוציא אותנו ממצרים הוא הגדיר בדיוק את תפקידנו בעולם בכך שקרא לנו צִבְאוֹת ה' (שמות יב, מא). הוא גם קבע והגדיר את המשימה שלנו כצבא ה', לתקן את העולם ולהשליט עליו את מלכותו יתברך. ואנחנו קיבלנו על עצמנו את תפקיד צבא ה', אומנם בהתחלה מחוסר ברירה (במעמד הר סיני) אבל אחר כך מרצון (בימי מרדכי ואסתר).
כאשר קיבלנו על עצמנו את תפקיד החיילים של הקב"ה, היה ברור, כי נאמר לנו בפירוש, שהתורה הקדושה היא ספר הוראות מטכ"ל שלנו. וכידוע, עם הוראות מטכ"ל לא מתווכחים, פשוט מבצעים. אבל התורה היא הרבה הרבה מעבר לספר הוראות כי לא רק מה ואיך לעשות כתוב בתורה כתוב גם מדוע. יותר מזה, גם היעד שאליו אנחנו אמורים לחתור כתוב בתורה, והזכרנו אותו לעיל, להשליט על העולם את מלכותו יתברך. התורה דורשת מאתנו להיות חיילים טובים, ממושמעים ומסורים, שכן כך נגיע אל היעד מהר ובבטחה יחסית, אבל היא גם מודיעה לנו מראש שלא משנה איזה חיילים נהיה, הקב"ה לא יוותר על המשימה שהטיל עלינו ואנחנו נבצע אותה בכל מקרה.
כעת אנחנו כבר קרובים מאוד אל היעד הנכסף, פשוט מפני שהגיע הזמן, ונראה לי מתאים מאוד לבדוק מה מצבנו בימים גדולים אלו. מצד אחד אנחנו חווים התרוממות רוח על העברת שגרירויות מהעולם הנוצרי לירושלים ומצד שני נאלצים להתגונן בפני מאמץ עיקש של חלקים מהעולם המוסלמי לחתור להשמדתנו ר"ל. המלחמה על ירושלים. בין לבין אנחנו עדים לתופעה משונה של יהודים הנלחמים נגד כל מה שקדוש לעם ישראל, כולל ירושלים כמובן. הסוף של המלחמה הזאת ידוע מראש, הוא כתוב בספרי הנביאים ובמדרשים שונים, כולל בספר הזוהר הקדוש: המבקשים להשמידנו יושמדו, המסייעים לנו יזכו לסיוע מלמעלה והיהודים כולם יחזרו בתשובה. לא תהיה להם ברירה.