בקרוב נלך לבחירות

אני מזכיר לכולנו שבקרוב נלך לבחירות כלליות. ראשית, אנו מתקרבים לסוף הקדנציה של הכנסת הנוכחית והחוק מחייב. שנית, התפתחויות פנימיות שונות ובכללן: החלטות היוע"מ בעניין נתניהו, מצב ענייני הפנים, האפשרות שדרעי ייאלץ לפרוש, חוק הגיוס, המחלוקות המשפטיות בשאלת יחסי הכנסת ובית המשפט העליון, העמדתו לדין של שר הרווחה והעדר פתרונות לבעיית הנכים, ניצולי השואה והאזרחים הוותיקים, כמו-גם דריכה במקום בנושא הדיור וההתייקרויות של מוצרי המזון, כולם מעידים על צורך בטלטלה רצינית במערכת הפוליטית ובשירות הציבורי. מסתמנות בעיות לא מבוטלות גם במערכת הצה"לית: טיפול בבעיות הביטחון השוטף לאורך רצועת עזה, הפסיביות היחסית בסוריה מול התבססות אירן, ירידה בהתנדבות ליחידות שדה וליחידות הטכניות, דוח נציב קבילות הפורש ועוד. שלישית, התפוררויות ברמות חומרה שונות ומשתנות במפלגות הקיימות, ובכלל זה: המשבר במפלגת המחנה הציוני; אי-הוודאות בש"ס במיוחד על-רקע אפשרות חזרתו של אלי ישי למערכת הפוליטית; הופעת רשימתה החדשה של אורלי לוי-אבקסיס; השלכות אפשריות של פרישת נתניהו על הליכוד; ירידת כוחה של "כולנו" של כחלון ותזוזות בתמיכת הציבור בין מחנה הימין למחנה השמאל כפי שהן משתקפות מהסקרים האחרונים. לכל אלה נוספות התפתחויות חיצוניות שדוחפות לכיוון של חידוש המנדט לרה"מ, שר הביטחון ושאר חברי הקבינט. ישראל תפגוש בקדנציה הבאה שני אירועים גדולים מאוד בתחום החוץ והביטחון: תוכנית השלום של טראמפ והשלכותיה באזור ובמערכת השלטונית שלנו >B<והתמודדות כוחנית משמעותית מול חמאס והחזית הצפונית>qB<. אי-הוודאות בשני נושאים אלה גדולה, והמשמעות הפוליטית והאסטרטגית שלהם מרחיקת לכת. אם לא תבלום ישראל, רצוי בדרכים דיפלומטיות, וָלא, בדרכים צבאיות, את בניית האיומים סביב גבולותיה בצפון ובדרום בשנה הקרובה ואפילו בחודשים הקרובים, תמצא עצמה כבר בקדנציה הבאה כשהיא ניצבת מולמציאות אסטרטגית המזכירה את ערב מלחמת יום הכיפורים. המהלכים המתחוללים כיום לאורך גבול רמת הגולן, מוליכים לא רק לאיום מצד חיזבאללה וכוחות אירניים גלויים או סמויים, אלא גם להצטרפות סוריה למערכה אפשרית נגד ישראל על רמת הגולן, לאחר שתסיים את חשבונותיה עם המורדים במרחב שבין רמת הגולן לדמשק. בחירות הן הזדמנות לשנות את מאזן הכוחות הפוליטי בתוך ישראל ולעצב או לחזק מגמות שהתחילו בעבר אך לא צברו מסה קריטית מספיקה על-מנת להכריע במחלוקות שמלוות אותנו כבר שנים רבות, לפעמים אפילו מימי המדינה שבדרך. סביר מאוד להניח שאם לא יאולץ נתניהו לפרוש על-ידי החלטות היוע"מ בענייניו, יהיה הוא זה שיעמוד גם בראש הממשלה הבאה. סביר להניח שהשלכות האירועים החיצוניים יעצימו את הזעזועים הפנימיים. הם עשויים לחולל משבר נוסח אוסלו או לפחות ההינתקות מעזה, ומשבר זה יהיה קשה יותר ככל שכוחן של הממשלה והכנסת יהיה מובהק פחות. הקדנציה הבאה חייבת לתת תשובות לרבים מנושאי הפנים התלויים ועומדים. דמוקרטיה אינה יכולה להסתפק בהבטחת חופש הדיבור וזכויות הפרט, היא חייבת לספק מנגנון שלטוני שמסוגל לשרת את הציבור, לקבל החלטות אופרטיביות ולקדם את האינטרסים האזרחיים והלאומיים גם יחד. דמוקרטיה שאינה מסוגלת לכך, סופה להתפורר. מול צפיים אלה, חייבים הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית גם יחד, להיערך מחשבתית ונפשית לחשבון נפש יסודי, שתוצאותיו יבואו לביטוי חד וברור בבחירות הקרובות, בין אם יתקיימו לפני השינויים החיצוניים במהלכם או לאחריהם ובהשפעתם. להערכתי יצטרך הציבור לענות לעצמו, ומכאן גם לכולנו על חמש השאלות הבאות לפחות: שאלה ראשונה: - "כן" או "לא" מדינה פלשתינית בתחומי ארץ-ישראל המערבית (הערה: הקמת מדינה כזו, תהיה הגדרתה אשר תהייה, איננה הפרדה אמיתית בינינו לבינם. הפרדה אמיתית איננה אפשרית). אם התשובה היא "לא" - יש לחזק את האגף הפוליטי הימני¹. שאלה שניה: - אופיה היהודי של מדינת ישראל - "מדינת לאום יהודית", או "מדינת כל אזרחיה". אם התשובה היא "מדינת לאום יהודית", אזי יש לחזק את האגף הפוליטי הימני. שאלה שלישית: - אופי המשטר הכלכלי-חברתי הרצוי לנו - "כלכלת שוק ליברלית-הומנית", או "משטר כלכלי-חברתי סוציאל דמוקרטי נוסח סקנדינביה"². אם התשובה היא "כלכלת שוק ליברלית-הומנית, אזי יש לחזק את האגף הפוליטי הימני. שאלה רביעית: - מדיניות הביטחון של ישראל - "הכלה" של הטרור הערבי, התככנות הפלשתינית, ההתגרויות של חמאס וההערכות הצבאית האירנית על גבול הצפון, או יד-קשה נגד הטרור ומדיניות נחרצת לשינוי מאזן הכוחות האסטרטגי לאורך גבולות ישראל בצפון ובדרום. אם התשובה היא "די להכלה" ובעד יד קשה, אזי יש לחזק את האגף הפוליטי הימני. שאלה חמישית: - עזה "בעיה" או "מטרד". אם עזה היא בעיה, משמעות שאלה זו היא האם להמשיך ולהניח לחמאס, לארגוני טרור אחרים ולגורמים בלתי-ידידותיים באירופה ובמקומות אחרים לסרס את כושר ההתמודדות של ישראל ולגרום לה להמשיך לבוסס בביצה העזתית. אם עזה היא מטרד, משמעות הדבר היא שעל ישראל לעצב מדיניות תגובה חדה, שעיקרה: א. ישראל איננה אחראית לאיכות החיים בעזה ותנהג ברצועה לפי מידת התוקפנות שתנבע ממנה כלפי ישראל. ב. חמאס לא ישנה את התנהלותו מפני שהוא חמאס. לפיכך, אם מצרים אינה מקבלת את האחריות הכוללת על עזה, על תושבי הרצועה להדיח את חמאס, או לשאת בתוצאות שיתוף הפעולה שלהם עימו. אם יודח החמאס, תוכל הרצועה להשתקם, בפיקוח בינלאומי. אם לאו, הברירה היחידה של תושבי עזה לשפר את מצבם, היא הגירה מהרצועה. אם התשובה היא "עזה היא מטרד", המשמעות היא שעזה הינה בעיה נפרדת מבעיות ביטחון-שוטף אחרות ויש לטפל בה בנפרד ובהקדם. לשם כך יש לחזק את האגף הפוליטי הימני. חיזוק האגף הפוליטי הימני פרושו הזרמת דם חדש למפלגות המרכיבות אותו, המשך הנהגת נתניהו, חלוקה חדשה של מאזן הכוחות בתוך גוש הימין באמצעות איחוד מפלגות קטנות, בצרוף הסכם גושי על יסוד מצע משותף "בנוסח טראמפ". הכוונה כאן היא לתוכניות פעולה מוצהרות בכל התחומים העיקריים והתחייבויות לבוחרים לביצוע בקדנציה הבאה בהתאם לתוכניות אלה. חישבו על כך: אם ילך כל פלג במחנה הימני בדרך הישנה והשגורה על-ידו, נימצא אחרי הבחירות הקרובות כמעט באותו מצב כמו היום וממש באותה מדמנה. אם יתגבש גוש הימין ויתחזק מספרית, יתחולל השינוי שיאפשר לו לעצב את דרכה הבסיסית בהתאם להשקפות שעליהן קיבל מנדט ברור מהציבור, ולהובילה בדרך להגשמתן. אין פרוש הדבר דורסנות לשמה. פרוש הדבר הוא לעצב דרך ולהתקדם בה כאשר גחמות-שוליים אינן משנות או משבשות אותה כל שני וחמישי; זה דמוקרטי, יעיל וחיוני גם יחד. התפתחות כזו תהיה מהפך שווה-ערך במשקלו למהפך 1977 ³.