התקופה האחרונה משופעת בניגודי עמדות ודברים בין גורמים רשמיים ישראלים לבין נציגיהם של גופים או התאגדויות יהודיות בעולם. במיוחד בולט הדבר ביחסים עם יהדות ארה"ב, שהיא עצמה איננה מקשה אחת ובין הקבוצות בהן אין הסכמה מלאה כמעט על-אף נושא יהודי ובמרבית הנושאים הנוגעים לישראל. ניסיון התנועה הרפורמית להכתיב לישראל כללי התנהגות בשאלות דוגמת סדרי התפילה בהר-הבית, הבליטה סוגיה זו וחידדה אותה מאוד. אולם זו רק דוגמה אחת שיש כמותה לא מעטות ובעתיד תהיינה רבות יותר. היהדות האמריקנית מנסה לשפוט את ישראל מנקודת ההתבוננות שלה על "נכון" ו"לא נכון", "תקין פוליטית" ו"בלתי-תקין פוליטית" - זו שגיאה יסודית.
ארה"ב איננה מדינה יהודית, ולפיכך, מטבע הדברים ניתן בה להפריד בנקל בין יהדות, יהיה פרושה האמוני או המעשי אשר יהיה, לבין המדינה כארגון שתכליתו לנהל את הקהילה האמריקנית בכללותה. ביהדות, המציאות שונה. לא ניתן להפריד בין האמונה (דת) היהודית לבין הלאום ומדינה יהודית בארץ-ישראל. מושגים אלה שזורים זה בזה וכל ניסיון להפרדה יהיה מלאכותי או הרסני. ללא הבנת הבדל זה תמשכנה האשליות המבקשות להפריד בישראל בין דת למדינה, ותמשכנה אי-ההבנות בין יהדות התפוצות לישראל. מרבית היהודים בתפוצות המערב, מבססים את שוויון הזכויות שלהם בקרב הקהילות המקומיות שבתוכן הם חיים, על עקרונות השוויון האישי בין כל בני האדם ועל העובדה שההגדרות הלאומיות המקומיות הן פוליטיות או היסטוריות, אבל אינן מעוגנות בהכרח בעברם, תרבותם ואמונתם של אזרחי ההווה. ארה"ב מדגימה זאת היטב, כאשר יסוד קיומה כאומה מושתת על החוקה, ואם תועתק זו מארה"ב לקנדה, יהיה המעבר הלאומי קל ופשוט למדי, ונטול קונפליקטים לאומיים ואישיים. אלמלא מלחמת האזרחים בארה"ב וחלק מסיפורי הגבורה של יישובה (לאחר נישול האינדיאנים) על-ידי "החלוצים הראשונים", היה הסיפור פשוט עוד יותר. לא זה המצב בעם היהודי. עם יהודי ללא ארץ-ישראל שבמרכזה ירושלים - איננו עם יהודי. התנ"ך כספר אמונה, תורת מוסר, היסטוריה לאומית וחזון לעתיד, הוא המשלים של הנ"ל ובלתי נפרד ממנו.
הניסיון היהודי בן קרוב ל-3,000 שנה מעיד שקיים קושי אדיר להישאר יהודי לכל מי שמתנתק מהמקורות היהודיים - תנ"ך (וספרות החכמה שנוצרה סביבו), ארץ-ישראל וירושלים כבירה. קל מאוד לעשות חשבון בסיסי על-מנת להעריך מה היה מספר היהודים בעולם כיום אילו חיו על אדמתם כ-2,700 שנה
1 ברציפות. תשובה חלקית לכך אנו מקבלים במדינות כסין והודו, אבל גם במדינות המרכזיות של אירופה שוויתקן כישויות מדיניות הוא רק 500 - 1,000 שנים
2.
ההוויה הישראלית שונה ותישאר שונה מההוויה היהודית בתפוצות, הן משום שאורח החיים ואופי החיים הציבוריים שונים וישארו כך גם בעתיד והן משום שחיים של מדינה ריבונית נקבעים ומוכתבים על-פי כללי משחק שונים מאלה של
ועדי-קהילות בישויות מדיניות אחרות.
כתבות שונות בעיתונות
3 ובתקשורת המדוברת עוסקות בנושא זה, כמו-גם מפגשים וסיעורי-מוחות, שחלקם מבקשים להצביע על הבעיה, אחרים על צורך בפתרון וקבוצות שלישיות ממנפות את הדיון למטרות פוליטיות, כל אחת לפי השקפותיה. מול ההצגה האפוקליפטית נוסח שמיר, ניתן למצוא גם לא מעט דעות הפוכות לשלו
4. פערי עמדות אלה, מציבים בפנינו כאן שני סימני שאלה גדולים: האם קיים או לא קיים משבר? ומהם או מיהם גורמי המשבר, אם אכן קיים הוא? מהמבקרים עולה נימה הגורסת שהכדור בידי ישראל, ושהיא האחראית הבלעדית להסדרת אי-ההבנות או חילוקי הדעות, ככל שהם אכן קיימים; תפקיד היהדות האמריקנית הוא רק להתלונן. אבל אם היא מדברת בבליל קולות, מהו ההסדר הדרוש ומי מייצג את דובריו?
אין זה סוד שיהדות ארה"ב, בנפרד מהיורדים הישראלים, ברובה, משקפת דעות חברתיות, פוליטיות ואידיאולוגיות שמאלה מאלה של
המחנה הציוני. הדבר בולט עוד יותר בקרב הדור הצעיר שלה והסטודנטים המושפעים מהאווירה הפוסט-ליברלית בחלק מאוניברסיטאות היוקרה האמריקניות. זכותה של היהדות האמריקנית, מסיבותיה שלה, לחשוב בדרך שהיא עושה, אולם אין הדבר מחייב אותנו כשם שאין פרושו שדווקא הם אלה שצודקים. עמדות ליברליות פונדמנטליסטיות אפיינו את היהדות ה"פרוגרסיבית" במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ככל שגישה זו פעלה לקידום תנועת השחרור הלאומית היהודית (הציונות) וחיזקה אותה, ניתן היה לראות בה אלמנט חיובי. ככל שחתרה למזג ולהטמיע את יהודי התפוצות במקומות מושבם (אמנסיפציה מקומית) - תחליף לפתרון אמיתי של
"בעיית העם היהודי", שלפתרונה קמה התנועה הציונית - הייתה היא גורם שלילי שהנציח את הגלות ואת ההתבוללות.
דרך הישר אין ספק שיהדות העולם והיהדות האמריקנית בפרט, סייעו לישראל בראשית דרכה העצמאית, אולם לצערנו, נמנעה מהמהלך הבסיסי והחשוב ביותר - יישוב ארץ-ישראל. ככל שהיא ממשיכה בדיכוטומיה זו, ובמקביל מנסה להפוך את הסיוע שהיה חיוני ואפילו קריטי בעבר, אמצעי לניהול בשלט רחוק של מדינת היהודים הריבונית, הופכת היא מגורם מסייע חיוני לגורם מפריע ומחבל שסכנותיו בצדו. אל לנו להתבלבל בין שני המצבים ובין שתי התרומות. BDS וג'יי-סטריט, למשל, הם גורמים חבלניים ולא "מחנכי הדור" של ישראל, שכביכול סטתה מדרך הישר.
הגורם המרכזי הנוסף שמשפיע על מערכת היחסים בין יהודי ארה"ב לישראל הוא הגורם הדמוגרפי. ישראל, שהייתה עם הקמתה רסיס קטן, יחסית, בעם היהודי, הופכת במהירות לקהילה היהודית הגדולה בעולם. ההסתלקות בדרך הטבע של דור המהגרים והפליטים מאירופה בכלל ומאירופה המזרחית בפרט, לצד כשל בחינוך היהודי של מרבית הדור הצעיר השלישי והרביעי למהגרים אלה, מעמיק ומקבע את פערי ההשקפות בין הקהילה הישראלית לקהילת הנוער היהודי בארה"ב. בעוד שאחד ממוקדי עניינה ועיסוקיה של הקהילה בישראל הוא השירות הצבאי במסגרת ההגנה הפיסית על מדינת ישראל, מוקדי התעניינות הנוער היהודי בארה"ב שונים ואפילו רחוקים מאלה של הנוער הישראלי. הנוער היהודי הופך שוב במהירות "לאזרחי העולם" בעוד אצל הנוער הישראלי, לרוב, המיקוד הלאומי מחייב עדיפות לתפיסה ש"עניי עירנו" קודמים.
לאור הדרכים השונות של שתי הקהילות והפערים ההולכים ומתרחבים ביניהם, ילך ויקשה לקיים ביניהן
"יחסים קרובים מתוך שונות של השקפות ואינטרסים" - זו תופעה בלתי טבעית. שונות השקפות וחינוך, צרכים שוטפים נפרדים, סדרי קדימויות שונים ואילוצים מדיניים ופוליטיים שעשויים להיות אפילו סותרים - יכפו עצמם הר כגיגית על כל אחת מהקהילות בסביבה "הטבעית" שלה, וירחיקון זו מזו. אין טעם לנהל "מסעות הפחדה" של אלה מול אלה. יש טעם לחפש אפשרויות קרבה אולם אך ורק מתוך הבנה שרק כך יצאו שני הצדדים נשכרים.
השפעת הריחוק והשונויות היא עובדה מוכחת. היא תקרה בין ישראל ליהדות ארה"ב מהר יותר ובין היורדים הישראלים לבין ישראל לאט יותר, אבל תקרה. חיים ציבוריים יהודיים ברמה לאומית ייכונו רק במדינה יהודית ריבונית, וגם בה ידרשו לכך מאמצים רבים וזמן ממושך למדי. משקלה של יהדות ארה"ב בחייה ובשיקוליה של ישראל ילך ויקטן ככל שתהייה ביקורתית, שיפוטית ועויינת יותר ובכך תחדל להיות שותפת אמת.
אין משפט קיום לניהול מדינה ריבונית, על-ידי קהילה שלה נאמנות אזרחית למדינה אחרת. הגלות הממושכת של עם ישראל הובילה לפיצול גאוגרפי וקהילתי רחב מאוד, ולפיכך גם לפיצול הילכתי, תרבותי ונורמטיבי. במקום שבו יתגבש גרעין ההמשך של העם היהודי, תתחולל במוקדם או במאוחר גם
אמלגמציה5 של השונויות לכלל הוויה יהודית חדשה. מקום זה יהיה מרכז העם היהודי ומי שיקבע גם
"מהי יהדות בימינו". זהו תהליך שעקרו יימשך בין חצי דור לשני דורות. חשוב להפנים זאת ולהסיק מכך מסקנות אופרטיביות.
אינני נכנס כאן לשאלה, המסקרנת כשלעצמה, לאן הולכת או תלך יהדות ארה"ב על-רקע היותה ליברלית קיצונית, לאור השינויים הפנים-אמריקניים שמבשר ומממש ממשל טראמפ. ברור לי שאם ימשיכו יהודי ארה"ב להישאב לעבר הליברליזם המוחצן והמוקצן, בתקווה שהדבר יגן עליהם מבחינת זכויות האדם והאזרח ומבחינת ההשתלבות בסביבה בתוכה הם חיים, תלמד אותנו ההיסטוריה העולמית של 200 השנים האחרונות אחרת. הקרע הפנים-אמריקני איננו שטחי או חולף. הוא קרע אמיתי בין שתי דרכים מנוגדות. מצד אחד, הדרך הליברלית, שאותה מייצגת המפלגה הרפובליקנית - יותר חופש וסמכויות החלטה לאזרחים כשחקנים פעילים בדמוקרטיה ופחות מעורבות ממשלתית. ומן הצד השני, הדרך הסוציאליסטית והפוסט-ליברלית, המבקשת חופש לפרט המשולב בחוסר אחריות אישית, שאותה היא מעבירה לממשלה. הגושים הדמוגרפיים הגדולים: "הווספים" (הגוש הגדול ביותר) מכאן וקבוצות המיעוטים - אפרו-אמריקנים, היספנים, הינדים למיניהם, יהודים ומוסלמים - המהוות כיום למעלה מ-35% מאזרחי ארה"ב. בחלוקה זו היהודים הם מיעוט קטן, אבל עדיין רעשני מאוד. יש הרואים במחלוקת זו קרע חמור עד כדי איום, אך עדיין סמוי, למלחמת אזרחים חדשה.