השבת הזאת שאחרי תשעה באב נקראת "שבת נחמו" משתי סיבות: אחת שהיא באה אחרי תקופה של אבל כבד ששיאו בתשעה באב, ושתים שהמילה הראשונה בהפטרה היא נחמו (ישעיהו מ): [א] נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם. לזה אנחנו מייחלים ומצפים תמיד, אבל הציפיה מתגברת דוקא אחרי חוויית האבדן של תשעה באב. ולא די בנחמה אחת, אנחנו מצפים לשתי נחמות. איך שתים? אחת על חורבן בית ראשון ואחת על חורבן בית שני. אבל האמנם זה כל העניין, האבל על שני הבתים שחרבו? הרי שני הבתים הם בעצם עניין אחד, והאבל שלנו הוא לכאורה אֵבֶל אחד על שניהם אז מדוע מגיע לנו ואנחנו מצפים לנחמה כפולה? אכן, כשמתייחסים לחורבן הפיזי בלבד, אין לזה הסבר.
אלא שלחורבן הפיזי נתלווה חורבן רוחני, זה לא רק שחרב בית המקדש הפיזי ואין יותר קורבנות, אדרבה, החורבן הפיזי אירע כתוצאה מחורבן רוחני; אם כן, האבל שלנו הוא כפול, על חורבן בית המקדש הפיזי ובעיקר על החורבן הרוחני. והכי חשוב, האבל הוא לא על מה שהיה אלא על מה שעדיין אין, על בית המקדש שעודנו חרב. לכן גם הנחמה מתייחסת לעתיד שכבר מזמן היה אמור להיות כאן. אלא שהעתיד הזה מתעכב ואנחנו אלה שמעכבים אותו. אנחנו מעכבים את העתיד הזה בכוח העובדה שלא למדנו שום לקח מהחורבנות הקודמים, שאנחנו מתעקשים לדבוק בהנחות יסוד שגויות ולחזור שוב ושוב על אותם מהלכים שכשלו אינספור פעמים בעבר.
ומה שמדהים הוא שלמרות הניסיון ארוך השנים שצברנו, אנחנו עדיין מצפים לקבל תוצאה שונה מזו שקיבלנו בעבר שוב ושוב. איך בדיוק מגדירים תופעה אנושית כזאת? טיפשות? לכאורה כן, אבל הרי מדובר באנשים חכמים, כל כך חכמים עד שגם הגוים מודים בחכמה היתרה שלנו. כמו שהתורה מעידה בפרשת השבוע (דברים ד): ...וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. אז איך בכל זאת אנחנו מכשילים את עצמנו שוב ושוב? התשובה נתונה בחלק הראשון של הפסוק שציטטנו ובפסוק שלפניו, חלק שאנחנו מקפידים לא לקיים: [ו] וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... כתוצאה מכך הם יאמרו עלינו: עַם-חָכָם וְנָבוֹן.
להתחזק באמונה אנחנו מקפידים שלא לשמור ולא לעשות את מה? התשובה נתונה בפסוק הקודם. אומר לנו משה רבנו: [ה] רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, ה' אֱלֹקָי: לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. שמירת החוקים שקיבלנו מהקב"ה באמצעות משה רבנו היא המתכון הבטוח והיחיד לחכמה וגם להישרדות כפשוטה. ומשה רבנו אומר לנו את זה בפירוש: [ט] רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. ומה יקרה אם נבחר שלא לשמור ולא לעשות? הנה: [כו] הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר, מֵעַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ, כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.
כלומר זו סיבה ותוצאה; הינתקות מהוראות התורה משבשת את החשיבה ואת ראיית המציאות, כתוצאה מכך מגיבים לא נכון לתופעות חמורות כגון זריקת אבנים, עפיפוני תבערה וכדומה; מכילים אותם, מגלים איפוק, סבלנות, בתקווה שבסוף הם יתעייפו. הניסיון הארוך מאוד שלנו איתם מלמד שלא זה מה שקורה, הם לא מתעייפים, אדרבה הם מתעודדים מהעדר התגובה שלנו. עבורם זה פשוט אישור שהם יכולים להמשיך ואף להחריף את התקיפות. הם בטוחים שינצחו כי לאויב שלהם, כלומר לנו אין רצון להילחם. הרי כך הם מפרשים את הרפיון בתגובה שלנו, פשוט כחולשה. לא חולשה פיזית, חולשת הרוח, חולשת האמונה בצדקתנו. והם צודקים כי מי שאינו מאמין בצדקתו, לעולם לא ינצח.
והנה אנחנו פה בשנה השבעים ואחת למדינת ישראל ממשיכים להתמודד מול אותם אויבים כמו בעשרות השנים שקדמו להקמת המדינה ומתייחסים אליהם היום כמו אז, בסבלנות, באורך רוח. בסוף, אחרי שנפגעים אנשים לשווא ואחרי הרבה שדות שרופים, נאלצים להילחם. יכלו לגמור את זה ביום הראשון בתגובה לא מידתית. היו חוסכים המון, בעיקר בחיי אדם בשני הצדדים, אבל רפיון הרוח מוביל לאבדנות שמובילה לחורבן כנ"ל וזה מתכתב מצוין עם התעצמות הלהט"ב והיוהל"ם, כי בין במודע ובין שלא במודע היעד שלהם הוא חורבן. אבל כבר בפרשה משה מבטיח שבסוף נעשה תשובה וה' יקבל אותנו בחזרה ובהפטרה מבטיח הנביא ישעיהו נחמה כפולה והיא תבוא מיד ממש.