הולך וקרב היום בו לא נוכל לצפות עוד להסכמה על דבר מן הדברים המסדירים את חיינו בארץ. הכוחנות הפכה ללשון הדומיננטית. התקיף הוא אלים. מולו עומד הכנוע. האילם. הכל סביב סביב הוא אידאולוגי, ואידאולוגיה מעצם הגדרתה תובעת לעצמה את הזכות לאמת מוחלטת, בלתי מתפשרת, ואת החובה לראות בכל אמת אחרת סטייה בלתי נסבלת. גם המבינים כי כך אי-אפשר לברוא חברה של צוותא לא מועילים, כי מעט מעט התגבשו בארץ שתי לשונות, לפחות שתיים, ומילים מתפרשות לפי מי שאומר אותן ולא לפי מה שהן אומרות.
אדם אומר 'מדינה יהודית' וחברו אומר 'מדינה יהודית' אבל מדינה בפי האחד הוא לא מדינה בפי השני ויהודי הוא פשוט לא אותו יהודי. כל מי שאומר דמוקרטיה צריך לבחון אותו למה הוא מתכוון. יש אומר הומו והוא אומר למעשה תועבה ויש אומר הומו והוא אומר למעשה אדם החי את מיניותו בחירות מלאה. יש אומר מהגר והוא מתכוון למסתנן ויש אומר מסתנן והוא חוזר לימי ראשית המדינה ומדבר על פדאיון. שלום בפי רבים הוא איום ותבוסתנות והזיה רומנטית. מי שיאמר כי שלום הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא יודח לבית נדרש שם מותר לומר שלום ולהתכוון לשלום.
זה לא ה-double talk בפי שלטון שרוצה לעוות מציאות ואומר דברים שיש להם רק משמעות אחת, ההפך של מה שמילה אומרת. מה שקורה אצלנו איננו כן. שתיים או שלש מערכות ערכיות משתמשות בלשון אחת, לא מתוך כוונה לרמות אלא מתוך רצון לומר את האמת הניצחת האחת שבראה לעצמה הבנה לשונית משלה. עם הרצון הטוב ביותר אי-אפשר כבר להבין מה אומרים כשאומרים ארץ ישראל, או עם ישראל, או אחווה, או סובלנות, אפילו סובלנות. זה אומר סובלנות ומתכוון למידה שחז"ל הגדירו אותה כמידה שבזכותה נבחר יהושוע - איש אשר רוח בו - איש היודע לסבול רוחו של כל אדם ואדם. כנגד הבנה זאת של "סובלנות", ניצבת ההבנה כי לסובלנות יש משמעות חד סטרית, הדרישה מכל אדם להיות סובלן עם דעותיי, להבין לצרכיי, להתאים עצמו לאורחות חיי ולכבד אותם תוך ויתור על אורחות חייו הוא.
התוצאה מבשרת רע. רבים וטובים חוששים שהם עומדים בתוך אומה אחת בה אין לגיטימציה אלא לבעלי הבנה לשונית אחת, שהכוונה שלהם היא להדיר את המיעוט - לא מפני שהוא מיעוט אלא מפני שהוא מדבר על עצמו ואל זולתו בשפה של מיעוט - מן השותפות שוות הזכויות באומה. לא יהודים מדירים לא יהודים. גם זה. אלא יהודים נכונים מדירי יהודים טועים. רע מזה היא התחושה שהתהליך הוא דטרמיניסטי. אין מה לעשות. אפילו לא לחרוק שיניים. המערכה הוכרעה.
לא נותרה אלא תקווה אחת. לשוב אל השפה העברית כמות שהיא. לדבר מה שמילים נוצרו לומר. ולאחר מכן להתפלמס. לשכנע. להיות מוכנים להשתכנע. לפרוש מן הדווקנות. להסכים על אמת אחת למילה אחת, ולהתווכח לא על מה שהיא אומרת אלא אם יש צדק או אי-צדק, ברכה או חלילה מכשול. לא במילה אלא בעניין השנוי במחלוקת. האלטרנטיבה היא תבוסה של היחד הישראלי והיהודי. שתי שפות לשפה אחת. שני עמים בעם אחד.