פרשת קוואנו חשפה שלוש תופעות חמורות באופן בו מתנהלת המערכת הפוליטית האמריקנית מאז הבחירות לנשיאות ב-2016. ראשית, המפסידים (עד כה הדמוקרטים) מתקשים להשלים עם הכרעות הבוחר ומבקשים לשנות את התוצאות באמצעות מסעות הכפשה ופרסום שקרים על המועמדים, פסילת תהליך הבחירה או שניהם. שנית, ליקויים או קשיים פרוצדורליים בתהליכי הבחירות שמוכרים היטב מהעבר, אינם מועלים לדיון מראש טרם מוצה התהליך, אלא בדיעבד, כדרך לערעור הלגיטימציה של התוצאה. שלישית, הדעות והעמדות של המחנה הדמוקרטי, המייצג את השמאל האנרכיסטי, הופכים בפי דובריו "לתורת אלוהים חיים" שאין להרהר ואין לערער עליה. גישה זו בולטת במיוחד בנושאים השייכים לתחומי זכויות הפרט או לדעת הדמוקרטים נגזרים מהם, בהכרח על-פי הפרשנות הדמוקרטית.
את השגותיהם והסתייגויותיהם מבטאים חוגי השמאל הקיצוני באמצעות: מסעות השמצה אישיים, שמידת האמינות והתימוכין העובדתי בהם עשויה להיות אפסית, מפוקפקת או מבויימת או באמצעות התפרעויות ברחובות ובמפגשים מרובי משתתפים, הנושאים אופי פוליטי, אקדמי, ספורטיבי או אחר. במקרה קוואנו, היה ה"אירוע המכונן" בתחום זה, עדותה בת 36 השנים של פרופ' קריסטין פורד, בדבר הטרדה מינית כביכול שהתרחשה בעת לימודיה באוניברסיטה, על-ידי קוואנו, שהיה בן מחזורה ללימודים.
הופעתה של פורד על במת "המאשימים", דרך התגלגלות עדותה עד להגעתה לסנט דרך הסנטורית הדמוקרטית הבכירה פיינשטיין, המו"מ ההזוי בדבר מועד ואופן הצגת עדותה הוורבלית בפני הסנט ולבסוף תוכן הדברים, היו כולם בגדר הצגה אחת גדולה. בהצגה זו "התגלחו" כל השחקנים הפוליטיים המרכזיים על זקנם של קוואנו ומשפחתו, לאחר שכבר קודם לכן, עבר את כל המבדקים והמבחנים המקובלים ועמד בהם בכבוד רב.
שתי מגמות פעלו בהנעת גלגל משחק האבסורד בשיא תהליך אישור המינוי: הרצון הדמוקרטי להכשיל מינוי זה כמעט בכל מחיר. הרצון של הנשיא טראמפ להעביר את ההחלטה בסנט ללא דיחוי, אבל לאחר מיצוי הליך שלא יאפשר בדיעבד לערער על לגיטימיות ההחלטות. פורד סיפקה את התחמושת למאמץ הדמוקרטי, וראשי המפלגה ניסו לשבור באמצעותו את קוואנו ומשפחתו ולגרום לו לפרוש מהמועמדות. ניסיון זה, בתמיכת הנשיא, כשל. הנשיא לא הצליח למוסס כליל את התנגדות החוגים הדמוקרטיים הקיצוניים, אבל החליש מאוד את תוקפם המוסרי של הדברים, מוסס את ההססנות במפלגה הרפובליקנית ואפילו גייס תומך אחד מקרב הסנטורים הדמוקרטיים לתהליך ההצבעה על אישור המינוי. קוואנו עמד בלחץ, ולא רק שמעמדו הציבורי לא נשחק, אלא אף התחזק בגין עמידה זו, (בעקר בציבור הרפובליקני).
אולם את שיא ההצגה ולמעשה גם את אקט ההכרעה בה סיפקה, לדעתי, דווקא הסנטורית הרפובליקנית סוזן קולינס, ממדינת מיין. בנאום מסכם שנמשך קרוב לשעה, אותו נשאה ב-5.10.18, ניתחה הסנטורית את פרשת ניסיון ההכשלה וההפללה של קוואנו, והפריכה אחת לאחת את כל טענות המתנגדים. באותה הזדמנות הבהירה את העמדות המקובלות במערכת הפוליטית והמשפטית האמריקנית בשאלות יסוד. בעניין "זכות החפות" פסלה את הניסיון להכשיל את קוואנו על סמך טיעון חד-צדדי ללא הוכחות ומבלי שטיעון זה עמד למבחן משפטי מקובל. בעניין "נוהל רציפות השיפוט" המקובל בבית המשפט העליון, הבהירה שניהלה שיחה אישית נוקבת בת למעלה משעתיים עם קוואנו, והשתכנעה שהאיש מודע היטב ומחויב לעקרון הרציפות, ועל כן אין לצפות למהפכים דרמטיים וקיצוניים בפסיקות בית המשפט העליון בגין כניסתו לתפקיד.
ריבוי האשמות עוד עמדה על ניקיון כפיו האישי והמקצועי בעשרות שנים של שירות לעם האמריקני כשופט, בהם פרסם אלפי עמודים של פסיקות, שלא נמצא בהם דופי. בשאלת הנאמנות הבהירה שקוואנו שכנע אותה בעמדתו בדבר עליונות מחויבותו לחוקה על פני מחויבותו למי שגרם למינויו. דבריה לוו בביקורת נוקבת על האשמות השווא שהוטחו בקוואנו לאורך כל מסלול בחינת התאמתו לתפקיד, ודחתה על הסף את המתודולוגיה המכוונת להפליל באמצעות ריבוי האשמות ורעש תקשורתי במקום באמצעות עובדות והליכים מסודרים. סוזן קולינס נדרשה לא מעט לפילוג הלאומי בנושאים חוקתיים, שמבשר אי-שקט חברתי, אולם אינו יכול להיפתר באמצעות רעשי רחוב אלא הדברות בין הדעות השונות.
נושא מעניין במיוחד בדבריה נגע ליחסים שבין בית המשפט לבית המחוקקים. לדיון זה השלכות חשובות גם לוויכוחים הציבוריים אצלנו בשאלה מי המחוקק ומה תפקידו של השופט. עמדתה, לא במפתיע מבחינתי, היא שחקיקה היא פררוגטיבה של המחוקק ושלו בלבד. גם כשקיימת חוקה ניתן לערוך בה שינויים באמצעות "תוספות או תיקונים" (AMENDMENTS), אשר הופכים לחלק ממנה ומנחים את התנהלות כלל הרשויות במדינה. בארה"ב יש כיום 27 "תיקונים" כאלה, שאחדים מהם עומדים במוקד הדיונים הציבוריים. בעניין זה הדגישה כי השתכנעה שקוואנו מבין ומקבל עניין זה כבסיס לפעילותו, ועבודותיו בעבר מוכיחות זאת הלכה למעשה.
דיון קצר ומעניין נוסף הקדישה לשאלת האפשרות להדיח שופט באמצעות הליך ה"אימפיצ'מנט"
1 (הדחה של בעל תפקיד נבחר על-ידי הגוף המחוקק). התייחסות זו באה בעקבות התבטאויות קיצוניות "מאיימות" מצד הדמוקרטים או תומכיהם, שאם ייבחר קוואנו חרף דבריה של פרופ' פורד, יוכל הסנט להדיחו אם ישיגו בו הדמוקרטים רוב אחרי בחירות האמצע. כאן הסבירה קולינס שאין היא מעלה זאת על דעתה, במיוחד לאור אפס הוכחות שהביאה פרופ' פורד בדבריה להאשמות שטפלה על קוואנו. חופש דיבר הוא ערך אבל הוא איננו הוכחה. דיון זה סיימה באמירה, שאני מביא כאן בתרגום חופשי שלי:
בית המשפט איננו מחוקק-על; הוא פרשן משפטי ולא תחליף למחוקק. המסגרת המקיפה והמפורטת של דברי קולינס, שהיא מחוקקת ותיקה, בהם ניתחה סוגיות משפטיות והשקפות עולם ובחנה את התרשמויותיה מעדויותיהם של קוואנו ופרופ' פורד, היוו סיכום מעולה לדיון כולו. על כן סיכמה קולינס את דבריה בהודעה שתצביע עבור צירופו לבית המשפט העליון, והייתה קריאה גם לאחרים לעשות כן.
ההצבעה נערכה כעבור יומיים, והוכרעה "בעד" אישור המועמדות בהפרש של שני קולות.