ביום ששי במלאת 24 שנה להסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, ערך ראש הממשלה ביקור היסטורי. הוא לא בא לרבת-עמון הקרובה להרים כוסית עם המלך עבדאללה, לחיי המשך יחסי השלום עם הממלכה ההאשמית. הוא הרחיק משם, לסולטנות עומאן, השוכנת בקצה הדרומי של חצי האי ערב, אל מול אירן. אין לנו יחסי שלום רשמיים עם עומאן, אבל הסולטן קאבוס כנראה נכון לשתף פעולה איתנו, למען השלום.
בכך הוכיח נתניהו את הקביעה שלו, המושמעת באחרונה כמעט בכל הזדמנות, בדבר התחממות יחסי ישראל עם כמה ממדינות ערב, באופן חסר תקדים, וזאת - ככל שמחמירה העויינות כלפינו במעגל הקרוב, בגבולנו עם סוריה ומדינת עזה, בעידוד אירן וטורקיה הלא-ערביות. הוא גם בא לאותת לאירן הסמוכה - אתם בסוריה, אנחנו קרובים אליכם, במפרץ הפרסי.
אם לא ראש הממשלה, הרי לפחות ישראלים אחרים ערכו ביקור באותו יום שישי בממלכת ירדן. היו אלה לוחמי יחידת החילוץ 669 שיצאו בכמה מסוקים של חיל-האוויר, לפעולות חילוץ של לכודים בשטפונות שפקדו את מזרח ים המלח. 20 ילדים ירדנים ניספו - סיבה מובנת ליום אבל בממלכה.
גם בלי האסון הכבד הזה, לא היה צריך לצפות בירדן לאיזה ציון מיוחד של הסכם השלום. נהפוך הוא. בדרך כלל מצויין יום השנה במצעדים של מתנגדי ההסכם, שמזוהים גם עם מתנגדי בית המלוכה. מי כעבדאללה מבין כי אלה הן הפגנות נגד כסאו, ולרוב הן מתפזרות "בשלום".
השנה מצא המלך פתרון יצירתי לשכך את הרוחות העויינות, כשהודיע כי לא יאריך את חכירת שתי מובלעות ירדניות בישראל - בנהריים ובערבה. בכך הפגין אך ורק את חולשתו. את כניעותו להלכי הרוח האנטי-ישראלים בממלכתו, שבאים לידי ביטוי גם בנאומים אנטישמיים בפרלמנט שלו, במאמרי שיטנה בתקשורת המקומית.
כמה שונה המלך עבדאללה מאביו, המלך חוסיין האמיץ, שבערוב ימיו חתם על הסכם השלום ואף בא לישראל לנחם את המשפחות האבלות, בעקבות הרצח המתועב של שבע נערות ב"אי השלום" נהריים ב-1997. בימי חוסיין, הרוצח השפל הושם במאסר ארוך. כיום הוא אדם חופשי, שמטיף בפומבי לרצח ישראלים.
המלך עבדאללה אינו "שובר כלים". לשיטתו, והוא צודק, הוא לא הפר את הנספח להסכם. הוא רק מודיע, ברוב חסדו, שנה מראש, כי החכירה תיפסק, השטחים יוחזרו לבעלות מלאה ירדנית. גם צבעם ישתנה - המוריק והפורח יחזרו להיות צהוב ושחון, ולבד שלטרת הבשר הזאת תספק את תיאבון מתנגדיו מבית.
בארמון המלוכה מבינים, שישראל לא תגמול לירדן מידה כנגד מידה. שמירת הסכם השלום חשובה לממלכה לא פחות מאשר לשכנתה ממערב. ישראל לא תקטין לה את אספקת המים, לא תקטע שיתופי פעולה כלכליים ואחרים, לא תנקוט צעדים מתריסים בהר-הבית, לא תחדל מלשמש ערובה ביטחונית לכס המלוכה. בוודאי כבר מנהלים מגעים עם בית המלוכה לריכוך הצעד שנקט, על השלכותיו לעתיד.
ובחזרה ליום ההיסטורי ההוא, 24 באוקטובר 1994. אי-אפשר היה לכבוש את ההתרגשות בזמן אמת לנוכח המחזה במעבר ערבה - טקס חתימת הסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן. עד היום שמורה עמי ההזמנה האישית, שחתומים עליה המלך חוסין וראש המשלה
יצחק רבין.
אי-אפשר היה שלא להרהר באותו מעמד על העויינות ששררה עד אז בין שתי המדינות. מסתננים ולחימה, מלחמת ששת הימים שבה אבדה לחוסין מחצית ממלכתו, הגדה המערבית וירושלים הקדושה. ירדן שלטה ביד ברזל בגדה, בלי לחשוב אפילו לרגע על מתן אוטונומיה כלשהי ל"פלשתינים". היום היא משלמת להם מס שפתיים בכל הזדמנות.
בעודנו שקועים בנוסטאלגיה על המעמד ההוא מלפני כמעט שנות דור, עולים באוזנינו קולות ההתלהמות החמאסית ומפצי הירי בגבול עזה, והלמות תופי המלחמה המהדהדים מסוריה ומלבנון. עם כל חשיבות ביקור ראש הממשלה בעומאן הרחוקה, עם כל חשיבות מערכת היחסים הסבוכה עם רבת-עמון הקרובה, אל לנו לשכוח: במזה"ת הכל נזיל, הכל עלול להתהפך עלינו ב-180 מעלות.