מַנְהִיג בְּמִבְחָן
עַמֶּנוּ מֵטִיב עִם כֹּל עַם בַּנֶּכָר וּפָעֳלוֹ לֹא נִכַּר
מוֹסִיף לִהְיוֹת נֶאֱמָן לַזָּר אֲשֶׁר בּנּו הִתְאַכְזַר
זֶה שֶׁעָשָׂה יוֹסֵף לְפַרְעֹה בְּעִתּוֹ אוֹצָרוֹ שִׁבֵּחַ
וְגָרַם לְפַרְעֹה נַחַת רוּחַ וְהָיָה לְצָפְנַת פַּעְנֵחַ
זֶה שֶׁקוֹרֶה לְעַמֶּנוּ תָּמִיד וְנִשְׁנָה מִזְמָן לִזְמָן
מֶלֶךְ הוֹלֵךְ וְאָחֵר בָּא וְאֵינֶנּוּ עוֹמֵד בְּמִבְחָן
מְשַׁלֵּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֵעָם לוֹ הָיָה נֶאֱמָן
מוּטָב שֶׁיֶּדְעוּ כְּפוּיֵי טוֹבָה עֶמֶּנוּ לֹא אַלְמָן
עַל אוֹיְבֵי עַמֶּנוּ לָדַעַת שֶׁיּוֹשֵׁב שָׁמָיִם מַנְהִיגוֹ
וְלְלַמְדַּם הַהֲלָכָה הַבָּא לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם וְהָרְגּוֹ
ושֶׁיֵדַע פְלִשְׁתּינִי לֹא בְּמוֹת הַטָּף עַמֶנוּ חָפַץ
כִּי בְּמוֹת רוֹצְחִים שֶׁשָּׂמוּ הַטָּף לָהֵם שֶׁכְפָּץ
וְשֶׁלֹּא יֶחֱדָל עַמֶּנוּ לִהִלָּחֵם בְּרוֹזְנִים רוֹדָנִים
פְּלִשְׁתִּינִים חוֹמְסִים וּפַרְסִים וְעוֹתוֹמָאנִים
הֵם יוֹסִיפוּ לִנְבּוֹחַ בְּעוֹד שַׁיֶּרֶת עַמֶּנוּ עוֹבֶרֶת
וְיֻכּוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בעודם לָהֶבֶל יְקַטְּרוּ קְטֹרֶת
החשש מבני ישראל כשיושבים בנכר
פרשה זו בין היתר ואולי בעיקר פותחת פרק חדש אצל בני ישראל-יעקב, אשר במצרים היו לעם, כפי שכנה אותם פרעה שֶבְּחֻמַּשׁ זה באמרו:
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (א/ט) ולכן שואלים בתמיהה: היתכן שזה אותו פרעה שרומם את יוסף ושמו כמשנה לו, או שבאמת קם מלך חדש על מצרים. בשאלה זו חכמינו חלוקים, אם מדובר
במלך חדש, או
אותו מלך בשינוי אדרת. מדובר ברב ושמואל, שני אמוראים (חכמי התלמוד): אחד אומר קם
מלך חדש ממש, ואחר אומר
אותו מלך אשר לאחר מות יוסף החל לגזור גזרות חדשות, וזה למרות שנאמר:
אֲשֶׁר לא יָדַע את יוסף (א/ח). לא ידע, כשם עצמו לא יודע ושכח את כל הטוב שעשה יוסף לו לפרעה בכך: שכל אדמת מצרים עברה לבעלותו של פרעה ואוצרו נתמלא בכספי נתיניו. אנו רואים דוגמת תופעה זו בימינו, תופעה של התנכרות לבני עמנו שתרמו לארץ בה ישבו בנכר ונזוקים מעם הארץ. גם כשאנו סבורים שיש לנו מעצמה ידידה לישראל, זו אשליה כי היא רואה טובתה תחלה ונוהגת כעשו, משנה עורה ומוכרת אותנו בנזיד עדשים הפעם לשליט (המתנהג כסולטאן )
ה"עותומאני". אז הבה נשנן שאין לסמוך על חסדי הגויים. זה התרחש כשבתקופת פרס העתיקה (בתקופות כורש ואחשורוש והשאה) הייתה ידידה גדולה של ישראל, עד שקם מלך חדש-
חומיני שלא זכר את הטוב שעשה עמנו לעמו. זה הוא פרעה
"המלך החדש" אשר לא ידע את יוסף, ואף הפך להיות גדול שונאי ישראל כ-
היטלר ימח שמו וזכרו לעד. לדידנו לא חשוב אם מדובר בפרעה שהיה בימי יוסף או פרעה חדש שבא אחריו, הוא נהג בכפויות טובה מרושעת, לא די שלא זכר את אשר יוסף היטיב עמו אישית וגם לארצו בזכות חכמתו כי רבה, פרעה החדש הגדיל לעשות בהפיכת בני ישראל עבדים לו ולעמו, ובהטילו עליהם עבודה קשה:
בחומר ובלבנים ובכל עבודת השדה. התנהגות מרושעת זו מנומקת בפסוק הבא:
והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ (א/י). מה פשר חשש פרעה? בשאלה זו אמר הרמב"ן
וְעָלָה (כלומר יצא ממנה) מן הארץ על כרחו של פרעה ועמו, אלא שרש"י אומר:
ועלה על הארץ מלשון לעלות
"על הארץ לכבוש אותה" כך נאמר גם כש"עלה
נבוכדנצר מלך בבל על כל ערי יהודה הבצורות וילכדם ויתפשם". פרעה הפחיד את עמו בכך שעם בני ישראל יצטרף לאויבי מצרים שעולים עליה
לְכָבְשָׁהּ, דהיינו עם בני ישראל יעלה אתם נגד מצרים. ורש"י נותן עוד פרוש לאמור:
יצטרפו בני ישראל אל שונאי המצרים שבאים להלחם נגד מצרים, ישלול שלל יבזוז את המצרים ויעלה לו ממצרים אל ארץ כנען, שהרי לארץ
עולים וממנה
יורדים.
הופעת משה מנהיג ראשון אחרי האבות
משה ורגישותו שֶׁהוּעַד עם
השכינה להושיע את בני עמו בני ישראל מעבדות מצרים. משה מתגלה כתוצאה מהגזרה שגזר פרעה בצוותו:
כל הבן הילוד (של העברים)
הַיְאֹרָה תשליכוהו וכל הבת תְּחַיּוּן (א/כב). ואחד הבנים האלה שהיה צריך להשליכו ל
"הנילוס", שם צף לו
"מושיע ישראל" על פני המים, כי המילדות העבריות, הפרו צו פרעה והצפינוהו, רק משלא יכלו להצפינו עוד בנו
"תיבת גומא" ושמו אותו בה וְהִשִּיטוּהָ על פני המים. אלא שמרים אחות עקבה אחר התיבה והפנתה תשומת לב בת פרעה אליה ובת פרעה
"מֹשָה" את התיבה ומוצאת בה את משה. ורק כעבור שמונים שנה, נגלתה על משה השכינה ונשלח על ידה לגאול את ישראל. משה מתיצב בפני פרעה שבחצרו גדל ודורש ממנו בשם אלוהי ישראל:
"שלח את עמי ויעבדוני" (ז/טז). מרגע זה מתחיל ספור תולדותיו עם ישראל. כי עד להתיצבות משה בפני פרעה נודעו היורדים מכנען למצרים לגור מגורים ארעיים שם תחת הכינוי
"בני יעקב-ישראל". משה מתיצב למענם בפני פרעה ביודעו כל גינוני המלכות יען כי בת פרעה גדלה אותו בארמון כמעין
נסיך מצרי, ברם היה הוא בהשגחת השכינה העתידה להדבק בו. כאן צריך לאמר כי הפסוק:
ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו (ב/ד) נדרש מלה במלה כדי לתאר בעזרתו פרשת חיי משה. המדרש עומד על גדולתו האנושית של משה, כי גדולתו זו נכרה בו בכך שכאשר הוא בורח למדין מפני פרעה אשר בקש להורגו, עקב הלשנה מצד בני עמו, כאשר אז כבר מתגלית בו רוממות אל בהתקוממו נגד עריצותם של הרועים במדין ומציל את בנות יתרו הרועות ומסייע בהשקית הצאן שלהן שנאמר:
וַיָּקָם מֹשֶׁה וְיוֹשִׁיעָן (ב/'ז) ולא ראה עצמו כ
"בן בתו של מלך" (בת פרעה שמשתה אותו מן היאור וגדלה אותה בחצר המלך). משה נתגלה כרגיש לסבלם של בני אדם, וכך כִּנָּהוּ אלוהים:
רועהו הנאמן של ישראל. מכאן ואילך בני יעקב-ישראל הם כבר עם בני ישראל ובראשם עומד מנהיג רב כוח ותושיה ולצדו אחיו אהרן אשר פועל על דעת המקום למען עמו ישראל. במצרים מתגלית התופעה של התחשבות באישיות האדם. ראינו זאת
ביוסף שהיה למשנה לפרעה וכאן
במשה שמופיע
כמנהיג ישראל הראשון, מנהיג מלידה.
כל איש מן השורה יכול להיות מנהיג
כל איש מן השורה יכול להיות מנהיג ישראל, ובלבד שלא יהיה מורם מעם ויאמר:
אני ואפסי עוד. כלומר,
"אין עוד חוץ ממני". כבר היו דברים מעולם אחרי חורבן בית ראשון, הופיעו שני אלמונים, עזרא ונחמיה, והיו למנהיגי העם שבשרו את שיבת ציון בחסות
כֹּרֶשׁ מלך פרס. אחריהם רבי עקיבא אישיות רמה גדול בתורה הוא בוחר
בבר-כוזבא בשנים 132-135 בכנותו אותו
בר-כוכבא לאמור:
"דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד/יז).
בר כוכבא הנהיג המרד נגד הרומאים, וגם מופיעים גם החשמונאים-המכבים בשנת 168 והם הנהיגו את העם וחדשו שלטונו. ובשנת 1880 מופיעים
הבילויים מאוקראינה ובמקביל בשנת 1890 מופיע הרצל עיתונאי וסופר שכתב את חזונו בספר
מדינת היהודים וכעבור 58
שנים בשנת 1948 שנת התש"ח, בזכות מאבקו זכה להכרת העולם בזכותו על רצו וחידוש עצמאותו כ-1,800 שנים, אחרי אָבְדָּנָה. אשר למנהיגות בישראל ראשיתה בפרשה שלנו
"שמות" אשר נוצרה עקב עבדות ומצוקת ישראל במצרים, לכן יציאת מצרים, נחשבת בתולדות עם ישראל לִמְאוֹרַע חשוב ביותר שהביא להתהוותו של ישראל כעם. לא בכדי נקבע חֹדֶשׁ היציאה ממצרים - חֹדֶשׁ
ניסן (החדש השביעי בשנה העברית) כראש חדשי השנה לישראל ואילו
תשרי נקבע כמועד בריאת העולם בבראשית. ראינו במשה בשמות מנהיג מופתי שעם ישראל הלך אחריו ונשמע לו אף על-פי שמשה לא חי וגדל בקרב עמו ולא היה שותף ל
"סבלותיהם", אבל הוא חש בסבל בני עמו. משה נוטש את חיי הרוחה בבית המלוכה וקם להושיע את עמו, על כך אמר, בין היתר, אבן עזרא שחי אלפי שנים אחרי משה:
כי "אילו היה משה גָדֵל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם". על המנהיג לדעת להיות אחד מן העם ולהסתפק במועט ולשמש דוגמה להקרבה ולויתור על תענוגות החיים,
עליו להקפיד שלא ידבק בו רבב ולו למראית עין. כי המנהיג משמש דוגמה ומופת הן בצניעות והן בהקרבה והן בנטילת חלק מהמצוקה והסבל של העם המונהג על ידו. כך נהגו ראשוני מנהיגנו אחרי קבלת עצמאותנו, מיד עם הקמת המדינה בתש"ח אז הנשיא הנבחר הראשון
המנוח חיים ויצמן, ויתר על שכרו ואחריו הנשיא השני
יצחק בן צבי, שם
הצריף שגר בו שבבעלותו "ארמונו".
וכאשר בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של ישראל פרש מתפקידו עבר לגור
בצריף בנגב, גם בגין שחי במסתור שנים רבות הסתגף וחי בצנעה רבה. ככה צריכים להיות מנהיגי העם צנועים, ופועלים ללא חת להגדיל עצמת העם כדי שיוכל להשיב מלחמה שערה, ובשוך הסערה, יגשים יעודו להיות "אור לגויים" טהור ונקי מרב שנוכל לומר אז:
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֱוֶה נֶאֱמָן לְתוֹרָתְךָ כְּאָז
לֵךְ לְךָ וְאַל תֵּחַת וְגָם אַל נָא תֵהֵא נֶחֱפָּז
בְחַר בְדֶרֶךְ נְכוֹנָה אָז חֵרוּתְךָ לא תַּקְרִיב הֱוֶה עֵם לִבְךָ נֶאֱמָן אָז עִם עַצְמְךָ תֵּטִיב
יֵשׁ לִזְכּוֹר שֶׁהָעָם עִקָר זֶה נֶאֱמַר מִכְּבַר
נִשְׁאַף לְעָתִיד טוֹב וְנִלְמַד גָּם מִן הֶעָבָר
עֲבָדִים הָיִינוּ בְּרַם לַחֵרוּת שָמְנוּ פָּנֵינוּ
צָעַדְנוּ בַּמִּדְבַר לְהַבְטִיחַ אֶרֶץ לִילָדֵינוּ
כִּי צָרִים אוֹרְבִּים לְכִשְלוֹנֶנוּ שָׁם בַּשַּׁעַר
הָבָה נִגְרוֹם לְעַצְמֶנוּ רְוָחָה וּלְצָרֵינוּ צַעַר
כֹּל שֶׁצָרִיךְ פֹּה לִשְׁמוֹר עַל טֹהַר הַמִּדּוֹת
אָז נַצְלִיחַ בְּעֶזְרַת הַשֵׁם וְלוֹ אָז לְהוֹדוֹת