בֹּא וְאַל תֵּחַת בֹּא פְּקֹד עַל פּרְעֹה מָהֵר וְהִזְהִירוֹ נִשְׁלַח מֹשֶׁה אֶל פַּרְעֹה בְּרֹב הֲדָרוֹ אֱמוֹר לוֹ כִּי יוֹם אֵדָם בָּא עֲלֵיהֶם בָּא הַיּוֹם לְשַׁלְּחַם לַעֲבוֹד אֱלֹהֵיהֶם רוֹצֶה אוֹ לֹא רוֹצֶה רְצוֹן ה' יעֲשֶה יְשַׁלַּח עָם כִּי בְּמַכּוֹת שֶׁבַע הִתְנַסֶּה וה' אָמַר לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא עִמְךָ אֲנִי לָשִׂימְךָ בַּגּוֹיִים לְתפְאָרָה אַל נָא תַּטִיחוּ בָּכֶם אֲשָם הָעַבְדוּת זוֹהִי דֶּרֶךְ הַיִּסּוּרִים לזְכִיָה בַּחֵרוּת רַק הֱוּוּ זְהִירִין בְּדִין וּבָחֹק הֶחָרוּט לְבַל תֹאבְדוּ בְרִיב אָחִים לְעצְמָאוּת וְאַל נַאֲשִים זֶה אֶת זֶה בַּתּוֹצְאוֹת וְגַם נַשְלִיךְ זֶה עַל זֶה בְּלִיסְטְרָאוֹת וּנְשַמֵּחַ בְּרִיבֶנוּ מַשְטִין צַר וְאוֹיֶב אֲשֶר בּגְבוּלוֹת ארְצֶנוּ חוֹנֶה וְאוֹרֵב רק מכה אחת מהעשר מכרעת ד'צ'ך ע'ד'ש ב'א'ח'ב, אלו הן עשר המכות בראשי תיבות אשר אנו משננים בסדר פסח שהן:
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חֹשֶׁךְ, (מכת) בכורות. אלו הן עשר מכת שהוכו המצרים, בסרבם לשחרר את עם ישראל משעבודם להם. ברם ניתן היה לומר כי המכה העשירית
"מכת בכורות", לבדה הייתה יכולה להיות מכרעת. אלא שהקב"ה רצה לא רק לשחרר את ישראל ממצרים כפי שדבר אל משה, אלא גם רצה לקיים את הבטחתו לאברהם בברית בין הבתרים שם אמר לו...
"וגם את הגוי דן אנכי" לדון אותו לכף חובה ולהענישו על התעללותו בבני ישראל ועל כפיות הטובה כּשֶׁשַׂם עצמו:"...
אשר לא ידע את יוסף". זה גם בא להזהיר אותנו שלא להתנהג כפרעה וצוה עלינו לתת לגר הגר בתוכנו לחיות כמונו בזכות ולא בחסד, כמובן ככל שהוא מגלה נאמנות וממלא את חובותיו כלפי העם שהוא גר בתוכו, זה כפי שכבר אמרנו לא פעם קבל ביטוי בקיום לכל הפחות
"שבע מצוות בני נח". הפרשה
בֹּא אל פרעה, ממחישה לנו שהדרך לעצמאות קשה והיא נקנית ביסורים, מכאן שהשמירה עליה מחייבת הקרבה וסבל. ברם כאן הקב"ה, מעניש את פרעה ואת עמו על מעלליהם יחדיו נגד בני ישראל והוא מביא על מצרים ועל פרעה אלילם עשר מכות. ובכדי שלא יאות פרעה לְשַלֵחַ מִיָּד את בני ישראל מארצו, גלה ה' למשה את הדרך בה ינהג במצרים ובפרעה לאמוחר:
כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שִׁתִּי אֹתֹתַי בקרבו (י/א). ואמנם עד לפרשה זו כבר הכה הקב"ה את המצרים שבע מכות
"דצ"ך עד"ש ב". ובכל פעם שהמכה הפכה להיות קשה יותר, היה פרעה מתרצה תְּחִלָּה ונכנע בתתו הסכמתו לְשַׁלֵּחַ את בני ישראל מארצו, אבל מהוסרה המכה, הוא חוזר לסורו וממאן לשלחם. הקב"ה מגלה, כי התנהגות פרעה לא הייתה רצונית שלו, כפי שנאמר:
הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. זאת ממש
"התעללות" כפי שנאמר:
התעללתי במצרים (י/ב') לכן המכות לא היו רק כדי לשכנע את המצרים לשלח את ישראל היו הן גם אזהרה לישראל לבל ילמדו מנהג המצרים ביושבי ארצם:
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ואת אותתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (י/ב). מכאן יאמר כי המכה העשירית במות כל בכורי מצרים הייתה המכה המכרעת, לכן הייתה גם האחרונה, כך יתר המכות יהוו ענישה למצרים על מעלליהם. למען יראו בני ישראל ויראו, וללמוד שעצמאותם נקנתה ביסורים.
שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדוּנִי הדרישה של משה מפריעה לשלח את בני ישראל מארצו כדי לעבוד את אלוהיהם כשפרעה בשביל המצרים הוא אלהם, אבל לא היה אלוהי העברים. לכן נצטוה משה לתבוע מפרעה לשלח את ישראל מארצו כדי לעבוד את אלוהיהם הוא אלוהי ישראל, אשר לוה את יעקב ואת בניו ברדתם למצרים והוא מלוה אותם בצאתם משם. משה עשה כדבר ה' באמרו לפרעה בשם ה':
שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדוּנִי (י/ג) פרעה אחרי מכת הברד השביעית, נכנע לדרישת אלוהי ישראל על-ידי משה ואהרן ואמר:
לכו עבדו את אלוהיכם מי ומי ההולכים (י/ח)? בכך פרעה לא נעתר לדברי משה כפי שאמרם לו:
שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדוּנִי. משה התכוון לכל העם ולא רק לגברים הבוגרים, אלא שפרעה רצה להחזיק בנשים ובילדים אצלו כבני ערובה לחזרתם של ההולכים לעבוד את אלוהיהם. משה מיד אמר לפרעה:
בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו (י/ט). פרעה שמופעל על-פי רצון האלוהים בבלי דעת, ענה למשה בצורה מנומסת, אבל גם מכילה אזהרה (דבר מעורר תמיהה כאשר מלך הכל יכול מקבל דרישת משה שגדל בארמונו):
יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי "רעה" נגד פניכם (י/י). זו הייתה אזהרה שפרעה מזהיר בה את בני ישראל:
"רעה" תפגוש אותם (יש מדרש שמספר שיש כוכב שנקרא "רעה" המסמל הֶרֶג ודמים, אותו כוכב שהיה בחטא העגל ששם הקב"ה בקש להרוג את החוטאים אזי אמר משה: למה יאמרו מצרים לֵאמֹר ב"רָעָה" הוציאם (שמות לב/יב), ומיד נאמר:
ויגרש אותם מאת פני פרעה. לא נאמר מי
גֵרֵשׁ אותם זאת כדי שתשאר בתודעתנו שאת אשר עושה פרעה איננו עושה כחפצו אלא עושה על כרחו. וכל זאת כדי להשלים את עשר המכות שנגזר עליו לקבלם: ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים המכה העשיריה המכרעת מכת בכורות פגעה בַּמִצְרִים והיא שהביאה גם השחרור מעבדות בחדש ניסן שעליו נאמר:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (יב/ב) הקב"ה הֶרְאָהוּ לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ (כלומר כשהיא הלבנה נראית מחדש במולדה) כאות לראשיתו של חדש לעם ישראל. לפי אחת הדרשות השם
חֹדֶש נגזר מ
"חִדּוּשׁ" הוא חִדּוּשׁ הַיָּרֵחַ ואין המקרא יוצא מידי
פשוטו (כלומר מן
הפשט) צריך לפרש אותו לפי הפשט. על חדש
"ניסן" אמר לו הקב"ה יהיה החדש בו נולד עם ישראל והוא נמנה כחדש
ראשון במנין באופן שֶׁ
"אִיָּר" אחריו יהיה
החדש השני ו"סיוון" החדש
השלישי. רש"י אומר, כי משה נתקשה על מולד הלבנה באיזה שיעור תֵּרָאֶה כדי שתהיה ראויה לקדוש החדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע אמר כזה, כלומר כשיהיה הירח בגדל כזה, זה
ראה ווקדש. ושואל רש"י כיצד הראהו? והלא לא היה נִדְבַּר עמו אלא ביום, שנאמר:
ויהי ביום דבר ה' (שמות ו/כח) אלא שסמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו והראהו עם חשכה. הכתוב מקנה חשיבות לקביעת המולד והחדש כי ביום הזה אפשר לומר כי עם ישראל נולד כעם שצמח מבני יעקב הוא ישראל. קביעת המועדים לפי הירח קבלה חשיבות רבה במהלך הדורות, שמנין ימות השנה כמנין אותיות "שנה" 355 ימים בעוד מנין ימות החמה הם 365 ימים, מכאן שיש הפרש של כעשרה ימים, באופן שבשנה השלישית
מְעַבְרִים את השנה בהוספת עוד
אדר שני - הוא
אדר ב' זאת כדי להתאים את מועדי ישראל לעונות השנה כך
שפסח יהיה באביב ושבועות בקיץ וסוכות בסתיו. דבר זה לא הופנם אצל האיסלאם, לכן מועדיהם אינם קבועים לפי עונות השנה והם נעים עם שנת הירח. הנצרות, שניתקה את עצמה מעם ישראל, התנתקה משנת הירח ואימצה רק את שנת החמה. גם מכת החושך קבלה משמעות בכך ששברה את התנגדות המצרים שלא רצו בשחרור בני ישראל שהיו להם לעבדים. רש"י מוסיף עוד ואומר כי באותו דור היו רשעים מבני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים ולהיות בני חורין, למעשה הוו ארבע חמישיות של העם שלא יצאו ונטמעו במצרים, לדידו של עם ישראל הם נחשבו כמתים כי בחרו
בעבדות וותרו על החרות חיו
בְּחֹשֶׁך במקום באור,
בְּמַוֶת במקום החיים. לדאבון לבנו זה רעה זו מוסיפה להתקים בעם ישראל.
לְפִיכַךְ נְשַׁבֵּחַ וּנְהַלֵּל הַדְּבֵקִים בְּעַמָּם הַצּוֹעֲדִים יַחְדָּיו בַּטוֹב וְגָם בָּרָע לְתֻמָּם אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ בָּניו שׁוֹמְרֵי אֵמוּן לְיִשְרָאֵל וּלְארְצוֹ וּלְתּוֹרָתוֹ בְשֶׂכֶל שָׁנוּן לַמַּאֲמִין בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל הוּא אָדָם מֻשְׁלַם כִּי בְּכַך שַׂם עַמּוֹ אֵיתָן מְעַתָּה וְעַד עוֹלָם וּמֵבִיס כֹּל צַר וְאוֹיֵב שֶׁאוֹרֵב לוֹ בַפֶּתַח כִי בְּנֵי הַמִּדְבַּר לֹא יָבִיסוּ אֶת עַם הַנֶּצַח עַל כֵּן נֹאמַר תּוֹדָה לָאֵל יִתְעַלֶּה וְּיִשׁתַּבַּח שֶׁמַקְשִׁיחַ לֵב צָרֵינוּ וּלְעַמּוֹ יִשְרָאֵל יִרְוַח