די לרשלנות כפי שפורסם לנהג חברת 'קווים', שגרם לא מכבר לתאונה הקטלנית בבית חורון, שֶבָּה נהרגו שתי נשים ועשרות נוסעים נפצעו, היו כבר 29 (!) עבירות תנועה, מהן עבירות חמורות.
והשאלה המתבקשת היא - היכן היו הרשויות: המשטרה וּ
משרד התחבורה. מדוע לא נשלל רישיונו של הנהג העבריין לצמיתות? והיכן הייתה החברה? מדוע לא ערכה מבדקים יסודיים לנהג המוּעד וקיבלה אותו לעבודה? מדוע היו צריכים לחכות לתאונה הקטלנית, שאפשר היה למנוע אותה לולא רשלנותן של החברה והרשויות הרלוונטיות? היכן אחריות הממסד והחברה?
יש לזכור שמדובר באוטובוס ציבורי, ולכן האחריות לחיי הנוסעים הרבים וּלשלומם היא כפולה וּמכופלת. כל תאונה, כפי שראינו, עלולה לגרום לעשרות נפגעים. גם בתאונות אחרות בתחבורה הציבורית התברר שלנהג היה 'רקורד עשיר' בעבירות תעבורה. מדוע הלקח הקריטי לא נלמד עדיין, כאשר בנפש הנוסעים הדבר?
נורה אדומה בקרוב נחוג את יום הצמב"ז (צמצום הבזבוז) הבינלאומי, המצטרף לגלריה נכבדה של ימים מיוחדים בשנה.
הנתונים העגומים והמדאיגים שפורסמו לאחרונה, לפיהם ישראל ניצבת במקום השני בזריקת אוכל ראוי בישראל, עם כ-2.5 מיליון טונות מזון בעלות של קרוב ל20 מיליארד שקלים(!), האומרים דרשני, חייבים להדליק נוּרה אדומה במשק הישראלי וכמעט בכל בית בישראל: מדוע כמויות אדירות של מזון נזרקות לפח במקום ללכת לבתי תמחוי וּלבתי עניים. תארו לכם איך דוּחַ העוני, שהפך לפסטיבל שנתי, היה מצטמצם וּמאבד מנפחו (תרתי משמע), לא עוד סקנדל ולא פסטיבל!
אז לא רק מוּדעוּת צרכנית לקנייה נכונה, ושימוש קולינרי בשאריות מזון. אלא גם פילנתרופיה וּמתן צדקה ועזרה לזולת. אולי בכלל את הכסף ש'נרוויח' מהצמב"ז נַפנה למטרות צדקה. וּבא לעניי ציון גואל.
אז מדוע לא כל יום צמב"ז?
צאו מהמסכים פסק הזמן מהעידן הדיגיטלי, אם נרצה או לא, מלמד לא רק עד כמה היציאה מהקופסה הדיגיטלית, אפילו לשעה, היא מרעננת וּמאפשרת מגע אנושי ספונטני וחם, כמו גם שליטה שכלית ורגשית. וּפסק הזמן מהמסכים וּמהתקשורת, בגלל תקלות טכניות, כמשל גם לעיכובים וּמחסומים בכל תחומי החיים, המסיבים לנו עוגמת נפש, אך לא אחת בדיעבד מתבררים עד כמה היו לטובתינו ואף היו מצילי חיים. כך למשל אולי איחור לאוטובוס גרם לאיחור בעבודה, אך התברר אחר כך שהרכב היה קטלני וּמעורב בתאונת דרכים או פיגוע, חלילה.
אך לא פחות הוא מלמד עד כמה חז"ל הצדיקו את התואר שניתן להם 'חכמים', כאשר הבינו שהראייה האנושית היא מצומצמת מאוד ל'כאן ועכשיו', ולא מעֵבר לכך, ועל כן הדגישו את חשיבוּת המילה 'לטובה' כמילת מפתח הן באימרה ש"כל עכבה לטובה" והן במשאלה ש"יתמלאו כל משאלותינו לטובה".
אמן, כן יהי רצון!