ניתנה התורה על-מנת שיחיו בה בני האדם. זה הלקח שעלינו לאמץ מפרשת "ויקרא", הפותחת את החומש השלישי בחמשת חומשי תורה. זו פרשה שמעניקה לי את מוסר ההשכל לפיו ניתנה התורה על-מנת שנחיה בה ואיתה.
מוסר ההשכל לפיו ניתנה התורה על-מנת שנחיה עלול לעלות על שרטון של עימותי איבה, כשבכנסת הבאה יטלו חלק בממשלה שרים שידחפו את הממשלה לספח את כל שטח C, אחרים יבקשו העברת הכנסת למרגלות הר-הבית ואחרים ימשיכו את תורת כהנא, מי שראה בערבים החיים כאן כמי שיכולים לחיות פה רק במעמד של גר ותושב.
ניתן לשאול מה לנו ולפרשה, הדנה בדברים שאמר יהוה אל משה באוהל מועד: "כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן ליהוה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבנכם". והרי מצוות קורבנות מהחי חלפה מן העולם והיא אינה חלק מהטקס הדתי. איננו נדרשים היום למלוק ראש עוף על המזבח ולהזות עליו את הדם.
אנו עדים בפרשת "ויקרא" במגמה להנחיל נורמת חיים לפיה בחברה שלנו לא מקובלת הקרבת בני אדם חיים כחלק מריטואל דתי. לא רק בפרשת עקידת יצחק נדחה על הסף הרעיון של קורבן אדם, אלא הוא מחודד חידוד יתר בפרשה זו.
בשר כמונו
בצד הערכה שיש לי למישוריות החיים המתקדמת, השוללת קורבן אדם, דעתי לא נוחה מקורבנות חיים מהבהמה ומהעוף. קשה לי עם צורת ההמתה של בעל חיים - מליקת ראש והתזת דם על המזבח. קשים לי תיאורי הפשטת העורות במקום קדוש, ביתור חלקי בעל חיים ואופן סידור החלקים המבותרים במזבח, והפיכת חלקים רבים בבית המקדש לבית מטבחים, צחנת צואה, צרחות טבוחים וזרמי דם בקערות המוזהבות בבית המקדש.
קשה לי למצוא רבדים רוחניים במלאכת הקרבת קורבן של בעל חיים. הגם שחוקרת המקרא נחמה ליבוביץ ב"עיונים לפרשת השבוע" מנסה להרגיע אותי בהבאת המקור מ"ספר חנוך": "...נצטווינו להביא גוף בשר כמונו, להביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל..".
קשה לי עם הסבר דחוק, שעבודת קורבנות המלווה בסבל רב לבעלי חיים, כמו הפשטת עור והזית דם נועדה למען מטרה נעלה - הוצאת הבהמיות מתוכנו. נוח לי יותר עם העובדה שהעבודה הדתית הוסבה לעבודה רוחנית, המתבטאת בתפילה ובלימוד.
קשה לקבל עובדה, שכיום קמים גופים המבקשים להחיות את בית המטבחיים, מקום שחיטת בעלי חיים בעבודת המקדש העתידה לבקשתם להתחדש, ואותם גופים ממומנים ומתוקצבים מתקציב המדינה.
חזון המקדש
נכונה העובדה שהמעבר מקורבנות לתפילות, ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן, בכדי לשנות את צווי הפולחן לכאלו שיהיו אפשריים בדורות ללא בית מקדש.
אני מצר, שרק חורבן בית המקדש הוא שחילץ אותנו מחובת הקרבת הקורבנות, כפי שמפורטים בפרשה שלפנינו. טוב לי יותר עם תהליך הסימבוליזציה של בית המקדש שלא נשכח בתפילות ובצומות. בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוואנטיות ליהודי המאמין, ובמרוצת הדורות הפכו למעשה שנחשב פרימיטיבי בספרות של ימי הביניים.
אני מקבל את גרסת הרמב"ם, שמצוות הקורבנות הייתה רלוואנטית כאשר היה צורך להעמיד תגובה פרוגרסיבית לקורבנות האדם בעולם הפאגני. אני כואב את כאב העובדה, שכיום חוגים משיחיים לא מעטים מנסים להחיות את חזון המקדש, כולל מזבחות וכיורים לנחלי שטף הדם של הקורבנות.
חבל שלא מאומץ הכלל, כי התורה ניתנה לנו על-מנת שנחיה בה, ולא על-מנת שנהפוך בעטיה קורבן.
אנחנו עלולים לראות עצמנו מעלים קורבנות אדם בעימותי הדמים הצפויים לנו, אם נבקש להנציח את השליטה שלנו על העם הפלשתיני.