שני משפטים קצרים ומיוחדים המופיעים במדרש פרקי ד"ר אלעזר ל"ב דנים בערכו של ליל הסדר. הראשון: "
הלילה הזה כל העולם כולו אומר בו
הלל". השני: "
הלילה הזה עליונים אומרים
שירה". המשפט הראשון מיוחס ליצחק אבינו שעה שהוא מזמין את עשו בנו הגדול לעשות לו מטעמים בעיבורו של חודש ניסן, לילה בו עתידים עם ישראל לחוג את חג הפסח. המשפט השני מיוחס לרבקה אמנו הפונה לבנה יעקב האהוב עליה. כל משפט הנאמר מתאים לאופיו של האומר. הראשון משפט ריאלי והשני דמיוני יותר.
מובן ששני משפטים אלו מתייחסים לליל הסדר. בעיון באגדה המדברת על יציאת מצרים, נמצא שמדובר שם על שירה - שירת הים ושירת מרים. אומנם נזכרו שמחה וימים טובים גם לגבי ימים אחרים בשנה כגון: "שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים" (תענית פר' ד', משנה ח'). כמו-כן יוחסה השמחה לכלל החגים: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, י"ד). אך הלל ושירה לא נאמרו בשום לילה אלא בליל הפסח בלבד.
מתוך דברי האגדה אנו למדים שהחכמים באותו דור ידעו כי בליל פסח אומרים הלל כשם שהייתה רווחת ההקבלה כי באותו הלילה מתחילה עונה אקלימית חדשה - עונת הטל, שהרי בנוסף לשני משפטים אלו, אומרים יצחק ורבקה במדרש: "הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו". עובדה שבאה לידי ביטוי בתפילת שמונה עשרה - מוריד הטל. תפילת טל הייתה נאמרת החל מתפילת מוסף של יום ראשון של חג הפסח ועד שמיני עצרת של השנה שלאחריה.
כפי שאנו רואים עד עכשיו אין עדיין רמז למאורע ההיסטורי של יציאת מצרים. שני המשפטים הדנים בערכו המיוחד של הלילה מבהירים את ההתייחסות לעולם באופן כללי.
מה הניע את חכמי המדרש ליחס דווקא לליל הסדר מצב של שירה? יש המסבירים זאת שהרקע הוא עונת השנה המציינת את ה"אביב". הנוף, הצומח והחי, הפריחה, מראות השדות וקולות החי. תפאורה זו של גילויי הטבע המתחדשים מדי יום ביומו עמדו לנגד עינם של עם ישראל שהיה מעורה בארץ ובעבודת האדמה.
בחודש ניסן מסתיימת עונת הגשמים, האוויר מתייבש ומתחמם ומרגישים את בוא הקיץ. זו גם הסיבה שהקב"ה הוציא את עם ישראל בניסן, כפי שמצינו בדברי ר' עקיבא: "לא הוציאם אלא בחודש כשר לצאת, לא בתמוז - מפני השרב, ולא בטבת - מפני הצינה אלא בניסן, שהוא כשר לצאת בו בדרך, לא חמה קשה ולא צינה קשה" (במדבר רבה ג').
ר' עקיבא תולה את ההסבר במזג האוויר. בידוע הוא, שקיים קשר בין החג לבין העונה בה נמצא החג. חג הסוכות - חג האסיף וראשית הזריעה, חג הפסח - ראשית הנביטה וחג השבועות - חג הקציר וחג הביכורים. החגים הם חקלאיים וקשורים למשקעים ולמזג האוויר.
התעוררות הטבע לאחר החורף מוצאת את ביטויה במגילת שיר שירים הנקראת בפסח: "כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו..." (שיר השירים ב, י"א-י"ג). אולם האירוע של יציאת מצרים, אירוע מכונן בתודעת העם מצטרף כאן שיקול נוסף לרשימת השיקולים, שיקול הנוחיות.
השירה וההלל תופסים מקום מרכזי בחג. משירת הים שאמרו בני ישראל אחרי שחצו את ים סוף, עבור במגילת שיר השירים ועד פיוטים ושירים שנכתבו במרוצת השנים. כך גם ההלל הנאמר בליל הסדר שחיובו הוא כחלק ממצוות הלילה לספר ביציאת מצרים שמתוך הסיפור יגיע להלל ולהודיה לקב"ה, ובהמשכם של שאר ימי החג שנאמר ההלל ברוב עם והדרת מלך בהתאם לצווי: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ומתוך כך עולה מעלת ההלל, השיר וההודיה לבורא העולם.