אני רוצה שתקרא את הדברים הבאים ברצינות, קח כל מילה כצידה לדרך. הפקדתי אצלך, את מפעל חיי האנושי וזה לא דבר של מה בכך. אחרי חודש לא פשוט שחווה אחד מבניי החיילים, לצד מפקד שלא ידע לכבדו, פגע והשפיל. סדק את אמונו במערכת. אני כותבת לו את הדברים הבאים. כאמא, עבור כל החיילים והמפקדים. מבלי לחשוף פרטים נוספים.
בניי, שניהם התגייסו יחד. ברוח הימים הקשים אני מנסה להיות אופטימית. אני שונאת שינויים קיצוניים, כאלו של ניתוקים באמצע החיים. אפילו שינויי מזג אוויר אני לא אוהבת, פרט לקיץ שמעיר אצלי את הנשמה ומחמם לי את הלב. לא מחמאה גדולה להיות אדם כזה, בטח לא עכשיו. כאשר תקופות רבות מאחוריי. בני בכורי ובן הזקונים שלי, האהבות של חיי, מחמלי נפשי, הגברים שלי שכל השנים אני אומרת לכם את אותו פזמון חוזר: "אתם עוד תתגעגעו לימים הללו, אל תגדלו לי כל כך מהר", אתם, בכל פעם רצים עוד ועוד קדימה, משאירים אותי מאחור, מביטים בי בחצי עין וממשיכים לצמוח בעוד חצי ס"מ.
ואני? אני מנסה להדביק את הקצב. לא הספקתי ליהנות מכם והנה, אתם שניכם, על מדים. עכשיו מתחילה ספירת השעות לאחור. מתי תרדו מהם. איך ממשיכים לחיות את הרגע, בלי לפחד עם לילות בהם ישנים בלי דאגות ועם שגרה רגילה. להתפלל שתיגמר כבר התקופה. כאשר קיבלתם מכה, כאבתי אתכם, כאשר דמעתם, דמעו גם עיניי. כאשר הכרתם חברים חדשים, הייתי המאושרת באימהות. כאשר המשכתם לגדול, ולפרוח, עמדתי מהצד וראיתי, גדלתי ופרחתי אתכם.
כשישנתם בלול קמתי כל שעה, לוודא שאתם חיים ונושמים, כאשר הייתם בגן והבאתם כל יום ציור חדש, התלהבתי כאילו קיבלתי במתנה ציור מהמוזאון לאומנות. כאשר קיבלתם מכה, כאבתי אתכם, כאשר דמעתם, דמעו גם עיניי. כאשר הכרתם חברים חדשים, הייתי המאושרת באימהות. כאשר המשכתם לגדול, ולפרוח, עמדתי מהצד וראיתי, גדלתי ופרחתי אתכם. כאשר סיימתם את בית-הספר, התרגשתי אתכם לפני שעליתם על הבמה כשהצטלמתם יחד כל הכיתה. למרות שלא הסכמתם להצטלם איתי, כאשר הלכתם למסיבה, הבטחתם לי "יהיה בסדר אימא", וכך היה. תמיד סמכתי עליכם, ואתם תמיד סמכתם עליי.
עכשיו כמעט שחררתי, אבל רק לשלוש שנים, העברתי אתכם לשורותיו של צה"ל. מתפללת בכל יום, שתפגשו מפקדים שזוכרים את התורה כולה "ואהבת לרעך כמוך". שיודעים לאהוב בני אדם. שיודעים מה לתת אבל לא שחצנים מדי לקבל. שהמפקדים שלכם יתייחסו לכל הפקודים שלהם כאל שווים ולא יזלזלו. שהמפקדים שלכם, ידעו להוביל את החיים שלכם על-ידי החלטות מושכלות ולא יסחפו עם הזרם סתם כי זה יותר קל. עכשיו, יסלח לי אלוקים, אבל בניגוד לבני ישראל במדבר, שלא יעשו וישמעו. שהמפקדים שלכם יזכרו "סוף מעשה במחשבה תחילה" שמפקדים שלכם ידעו לכבד אתכם, להקשיב לכאב שלכם. להיות סבלניים אליכם. שלא יפגעו בכם במזיד.
שהמפקדים שלכם ינצלו את יכולת החשיבה שלהם, ורגע לפני שהם מחליטים שלא ישכחו להקשיב גם לתחושות שלכם, שהמפקדים שלכם לא יפחדו לטעות ולא ינסו להיות תמיד בצד הנכון והצודק, כי זה הרבה פחות מעניין. בפקולטה של מדעי החיים, מה שזוכרים בסוף זה דווקא את הלקחים שנלמדו מטעויות. לכן רק מי שמרשה לעצמו לנסות ולהתנסות יכול באמת להצליח.
אני אוהבת אתכם אהבת נפש, אני גאה בכם ומעריכה אתכם מאוד. איש לא ייקח לכם את מה שיש לכם, את אישיותכם. את האדם המיוחד שנמצא בכל אחד ואחד מכם! אתם נכס לעולם. ובקשה קטנה לאלוקים: שמור לי עליהם, על כוחות הביטחון ועל כל חיילי צבא הגנה לישראל: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. וַהֲדָרְךָ, צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת, וְעַנְוָה צֶדֶק; וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ" (תהילים פרק מה ד -ה).