כאשר מובחן ומוסכם על חצי עולם (החצי המערבי - גם אם לא כולו - הטוב, הנאור) כי בלחימתה מול החיזבאללה נלחמת ישראל,הלכה (מטהרן) למעשה (בלבנון) מול האירנים - אסור לנו להיוותר אילמים ולשקוט ולשתוק בשעה שעלינו לקום ולתבוע מהנשיא בוש וגם מהגברת קונדוליזה רייס לא רק לנסח טיוטות הצעה להפסקת אש, אלא ליזום איומים מפורשים על האירנים ולהתחיל במימושן של הגבלות קשות על המשטר האירני הנשיאותי.
על ארצות הברית ליזום - מוטב מאוחר - ביוזמה ובעידוד שלנו, שהרי מדובר באינטרס קיומי מובהק שלנו, מהלך של הוקעת האירנים ובידודם בעולם. על המעצמה מספר אחת בעולם ליצור דה-לגיטימציה של האירנים בין אומות העולם. אנחנו, לבדנו, ודאי לא בימים קשים-מנשוא אלה, לא מסוגלים לעשות זאת.
אבל עלינו להתעורר ולהשכים-קום את נרדמי עולם: לא לאורך זמן נוכל לבלום את שעיטתם לעברנו של הרשעים המפלסים דרכם לעברנו בצירי הרשע השונים. בעוד ארצות הברית ממשיכה, בעל כורחה, להקיז גם את דם חייליה במלחמה השגויה, הבלתי מוצדקת שהיא טרם סיימה בעירק - עליה להתעשת ולהפגין את כוח ההרתעה הברור שלה במלחמה הנוכחית, כאשר רוחם והשראתם של האייטולות האירניות מרחפת כאיום בלתי נסבל לא רק על שלום האזור אלא על שלומו וביטחונו של כל העולם כולו.
ראשיתה של מלחמת הברירה הזו, אשר עדיין, בעודה ניטשת במלוא עוזה, אי-אפשר לדעת אל נכון, אם טוב שפרצה עכשיו (האם ניתן לאמוד את היקף האיום הפוטנציאלי וחומרתו, שעלול היה להישקף לנו, אילו הבלגנו על חטיפת שני החיילים בשנים-עשר ביולי ובכך היינו מאפשרים לחיזבאללה להתחמש ולהתחזק עוד יותר?) בתפיסת "עד כאן", שאותה ניסח וביטא זה מכבר ראש הממשלה, אהוד אולמרט.
אנחנו שרויים במלחמה עקובת דם מול אויב רשע, זדוני, לא אנושי, אשר כופה עלינו דילמות מבצעיות ומוסריות חריפות להחריד. רבים כבולי-ידיים ומסוייגי-סייגים מצפוניים לוחמים נגד מעטים משוללי רסן, נטולי צלם אנוש.
אף כי ישראל יזמה את "המבצע" - האם צפה מי מהיוזמים את התפשטות האש אל מעבר ל"קו האש" - במובנים מסוימים, שככל שנמשכת המלחמה הם הולכים ומתבררים, הולכים ומתרבים, היא הפתיעה אותנו לא פחות מאשר את האויב. המכנסיים שלנו הופשלו. אנחנו מתגלים במערומינו.
את המלחמה הזו מנהלים שני אנשים בלתי מנוסים בעליל במעשה המלחמה: ראש ממשלה (אדם מוכשר להפליא במישור האזרחי, שקול, קר רוח, שעצביו עשויים - פלדת אל-חלד!) חסר כל ניסיון צבאי, משולל אג'נדה צבאית ושר ביטחון שלא מתאים לתפקידו, לא הוכשר לקראתו וחמור ונורא מזה - לא רצה בו ונאלץ למלא אותו כמעט בעל כורחו, כברירת מחדל. האם ייתכן כי בעמדת הפיקוד הבכיר ביותר ניצבים כיום שני אנשים כה בלתי מתאימים לניהול מערכה כה מורכבת? אכן כי כן, עובדה. הם שם.
תוך כדי תנועה - פנימה? עמוק יותר אל לבנון הארורה? החוצה? הביתה? - עלינו לשפר עמדות בכל שדרת הפיקוד, בכל הרמות; עלינו להשתכלל, להמשיך לעשות כל מה שנדרש מאתנו כדי למלא תוכן בקביעה "אנחנו ננצח".
האם ניתן לנצח במלחמה הזו? אן כן, מה ייחשב לניצחון. האם ייתכן הפסד בה? אם כן - מה תיחשב, חלילה, לתבוסה? מה יהיה המחיר שהיא תגבה מאתנו? ומי, מי ישיב לנו על השאלות הפתוחות כפצעים - אלה וקשות מהן - שדומה כי אין תשובה עליהן, והזמן שעובר (שבו מאות אלפי בני אדם, המופקרים לחסד הגורל או לקללתו, יושבים, מאוימים, בתת-תנאים, מי מתחת לקרקע ומי מעליה, וכוססים את ציפורני האצבעות שהם מחזיקים ללוחמים במלחמה שאין לה מטרה ואין לה שם) זורה עליהן מלח ומחריף את צריבתן.