אביו של אחד החטופים והנרצחים האשים את מזכ"ל האו"ם באנטישמיות. יושב-ראש ההתאחדות לכדורסל האשים את שני השבדים היושבים במרכז פיב"א באנטישמיות. ובכלל, כל אימת שדעתנו איננה נוחה מעמדה של מכובד כלשהו באירופה צפה מיד האנטישמיות הקלסית כעילה לאותה פגיעה בכבודה של המדינה היהודית. לא כל שכן כאשר נוטשות ידידות ותיקות את בירת הנצח ירושלים ועוברות לשפלה.
כאשר הגה בנימין זאב הרצל את רעיון המדינה היהודית חזה כי האנטישמיות תעבור מן העולם לאחר שתקום מדינה יהודית. לכאורה, טעה בגדול, האנטישמיות גועשת. האמת שצדק. האנטישמיות הנוצרית הקלאסית כמעט ונעלמה. שנאת היהודים האיסלאמית, שהיתה גורם מבוטל באירופה של סוף המאה התשע-עשרה היא שתפסה את קדמת הבמה. השאלה היא מדוע משתפות מדינות אירופאיות פעולה עם הארס האנטי-יהודי, ואפילו בגוון אנטישמי.
הפחד. הפחד מפני השלטון האיסלאמי ההולך ומתבסס באירופה ובדרום אמריקה. הפחד מפני ההמון המוסת שעלול בכל רגע להתפרץ ממשכנות העוני ולשטוף את השכונות השלוות בדם ואש ותמרות עשן, כפי שכבר קרה בצרפת. הפחד מפני אירועי טרור ראוותניים כמו בלונדון, מדריד, ניו-יורק ובאלי. החשש מפני רצח ברחובות כמו של תאו ואן-גוך שנרצח באמסטרדאם לעין כל. מעל לכל הפחד שזרם הנפט יעצר, ויעצור את הכלכלה.
את הפחד הזה מנצלים גורמים איסלמיים "מתונים" לאיומים גלויים, לדרישות במפגיע לתת לאיסלאם מעמד מועדף, לדרישות במפגיע לשנות את מדיניות החוץ של אירופה כלפי ישראל. ישנן דוגמאות אין-ספור, וכולן מוכיחות את הכלל: הפחד הוא המניע את האנטישמיות המודרנית.
אך מה לנו כי נלין על הגויים? ממשלת ישראל מחלה על חטיפת החיילים בהר דוב מפחד הקטיושות. ועדת אור התגוללה על המשטרה מפחד הציבור הערבי. עשרות אלפי צווי הריסה במגזר הערבי אינם נאכפים מפחד התקוממות האוכלוסיה הערבית. לעומת זאת צווי הריסה וגירוש נגד יהודים מתבצעים ללא היסוס, בנחישות ובאלימות. האם יעלה איש על דעתו מסירת עשרים בתי כנסת בידי הפורעים הערבים בלונדון? אבל מדינת היהודים הרסה או מסרה למשיסה בתי כנסת ומקומות מקודשים מנווה-דקלים ועד קבר יוסף בשכם בלא ניד עפעף.
האנטישמיות של אירופה מחווירה לעומת האנטישמיות הביצועית של מדינת היהודים. על כן נפסיק להתלונן ונתחיל לעשות. נתמודד עם הפחד מן האיסלאם בבית, נעמיד את המראה מול אנטישמיות הפחד בחו"ל, ונעשה את המירב לצאת ממלכוד הנפט והגז ממקור שבשליטת האיסלאם.