במסגרת מערכת הספינים המשוכללת מתוצרת בית מדרשו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בשאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת כל הפשלות הקשורות במלחמת לבנון השנייה, מנסים הספיניסטים שלו למכור לנו תיאוריה האומרת כך: ועדת חקירה ממלכתית היא "עסק בלי סוף" שיכולת פעולתה תוגבל בגלל הצורך ב"ים של עורכי דין" שכל נחקר יביא איתו וכך יתמשכו דיוניה עד בלי סוף.
עוד טוענים עושי דברו של אולמרט, כי אין למדינת ישראל את "הלוקסוס לשעשועים צורכי זמן" מן הסוג הזה, כיוון שאנו ניצבים בפני מלחמה חדשה הדורשת היערכות מהירה ומיידית, דבר שלא יתאפשר אם תקום ועדת חקירה ממלכתית. עוד טוענים תועמלני ראש הממשלה, כי בימים נוראים אלה די למדינת ישראל בוועדת חקירה ממשלתית "עם סמכויות", שמדרך הטבע תעבוד ביעילות לא מסורבלת ותסיים את חקירותיה במהירות ו"בא לציון גואל".
הפעילות הנמרצת מטעם שלוחיו המתוחכמים של ראש הממשלה יוצאת כנראה מתוך ההנחה, השגויה יש לומר, ש"כל ישראל מטומטמים" וכי העם הזה יקבל את ההחלטה הממשלתית ברוח טובה, וסוף סוף ישתתק ולא יוסיף להביע את מחאתו, כיוון שהנה, באמת, מוקמת ועדת חקירה. לספינים מן הסוג הזה ולחשיבה "אסטרטגית" מוטעית כזו אפשר לקרוא רק "עבודה בעיניים".
כדי שלא תהיה טעות ראוי להבהיר נקודה חוקית אחת פשוטה שעושה את כל ההבדל בין שתי הוועדות. הסמכות להקים ועדת חקירה ממלכתית, כמו גם ממשלתית, נתונה בידי הממשלה. בכך מסתיים הדמיון. ההבדל בין השתיים הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ.
ועדת חקירה ממלכתית, לאחר שההחלטה על הקמתה נתקבלה על-ידי הממשלה ואף נקבע מי השופט שיעמוד בראשה - יוצאת לדרך עצמאית. לאחר תום חקירתה מעבירה הוועדה את ממצאיה והמלצותיה - כולל האישיות - לידיעת הממשלה. במקביל חייבת הוועדה להביא את מסקנותיה לידיעת הציבור, למעט נושאים העלולים לפגוע בבטחון המדינה. כפי שמקובל, הממשלה אינה יכולה להתעלם מן המסקנות.
ועדת חקירה ממשלתית היא היפוכו של דבר. דוח הוועדה הממשלתית מועבר לידי הממשלה, וכמובן לידי העומד בראשה. אין כל חובה חוקית לפרסם את הממצאים הכלולים בדוח וגם לא את ההמלצות. הממשלה יכולה להחליט לגנוז את הדוח וגם לא לקבל את ההמלצות. ממש בנוסח הבדיחה "ירצו - יאכלו. לא ירצו - לא יאכלו".
מדוע ההבדל הזה כל כך חשוב - גם לציבור וגם לממשלה ולמי שעומד בראשה?
אם, למשל, תמצא הוועדה הממשלתית, כי הפאשלונר המרכזי בכל אירועי מלחמת לבנון השנייה הוא ראש הממשלה אהוד אולמרט והמלצתה תהיה כי עליו לפנות את כיסאו כדי שלא יוסיף בעתיד חטא על פשע, יכול אולמרט להחליט שהוועדה "תקפוץ לי", לא לפרסם את ממצאיה ולהמשיך לכהן כראש הממשלה עד אחרית ימי הקדנציה שלו.
או, למשל, אם תחליט הוועדה שיש לסלק מן השלטון את "השילוש הקדוש" - אולמרט, פרץ חלוץ - יכול ראש הממשלה להחליט כי הוא מאמץ את ההמלצות הקובעות שיש להרחיק את פרץ מתפקיד שר הביטחון ובשאר הכוכבים, כולל בו עצמו, לא לגעת. בקיצור - במקרה כזה לא תהיה לציבור הישראלי היכולת לקבוע מי צריך לתת את הדין ומי לא. וכיוון שהשליטה על המידע פרי חקירתה של הוועדה הממשלתית תהיה בידי ראש הממשלה - יוכל החוטא לצאת נשכר.
במלים פשוטות ניתן לסכם את הסוגיה ולומר כך: ועדת חקירה ממשלתית היא במקרה הטוב "עבודה בעיניים" ובמקרה הרע ניסיון מצידו של ראש הממשלה להיאחז בקרנות המזבח של השלטון ולא לתת את הדין על מחדליו וכשליו. הליכה בנתיב "הממשלתי" של החקירה אינה יכולה להחזיר לאולמרט את אמון הציבור שהלך לאיבוד. רק ועדת חקירה ממלכתית - אם תמצא כי אולמרט אינו אשם בדבר - תוכל, אולי, להשיב לו את כבודו האבוד. וגם אז, ורק אז, אם ירצה להמשיך לשאת במשרה ציבורית כלשהי, יצטרך אולמרט להעמיד את עצמו לשיפוטו של הבוחר.