הרשות המקומית הוקמה והוגדרה על-פי חוק, על-מנת לספק לתושביה שירותים למיניהם. פעילותיה של הרשות מגוונת והשירותים שהיא מעניקה רבים ושונים. סקירה קצרה מעלה שהרשות אחראית למגוון שירותים ובהם: הרקת מיכלי אשפה והובלתם למזבלה, ניקיון רחובות, הדברת מזיקים, אחזקת תעלות ניקוז, מניעת הצפות, אחזקת גנים ציבוריים וניקיונם, תיקונים שוטפים של כבישים, מדרכות, צנרת ובורות ניקוז, עבודות אחזקה ברמזורים, תמרורים ותאורה ברשות הרבים, מניעת היווצרות מפגעים אקולוגיים, לכלוך וזוהמה הנובעים ממיקומם של מפעלי תעשיה, כיבוי אש, תחזוקה וטיפול מערכת החינוך, טיפול וניהול נושאי התרבות והאומנות ועוד. הרשימה קצרה מלהכיל את כל הפעילות.
הארנונה היא המס העיקרי אותו גובות רשויות מקומיות לכיסוי הוצאותיהן והוא אף המקור העיקרי להכנסתה. ככלל, הארנונה נועדה למימון הוצאות שהרשות המקומית עומדת בהן, לצורך אספקת שירותים, לרווחת התושבים ולקידום נושאים בתחומיה של הרשות. כל מי שמחזיק בנכס נזקק במישרין ובעקיפין לשם שימוש סביר בנכסו לשירותי הרשות המקומית. הארנונה ייעודה הוא לאפשר מילוי חובה זו ולהיפך, קבלת השירותים מחייבת את התושבים את מימונה, דרך תשלום הארנונה, ובדרך זו משולמים הוצאות השירותים הניתנים להם.
לא קשה להבחין במאפיינים המייחדים ארנונה והמבדילים אותה מן המס הכללי, דוגמת מס הכנסה שייעודו הוא לשמש את תושבי המדינה ואת צורכי המדינה בכללם. בעוד שבמס הכנסה נקבע התשלום על-פי קריטריונים אחידים וזהים, המס המשולם אחיד ומדורג בהתאם לרמת הכנסה פרטנית והכללים למתן ההקלות זהים ואחידים ובניגוד גמור בנושא הארנונה מתקיים ג’ונגל אמיתי.
תושבי רשויות שונות נהנים משירותים רבים שברובם אחידים, נכון שיש שוני בין הרשויות בחבילת השרות ועלותה, אבל עדיין למרות השוני, ישנה אחידות ברמת מפתח העלות: דוגמת עלות תאורה, שינוע, עלות ניקוי מטר מרובע, עלות תחזוקת צנרת, עלות השקיה ושאר עלויות שירותים. נראה שהתמחור הפרטני יאה לו שיקבע לפי מפתח אחיד וזהה ויביא אומנם לתוצאה שונה בסך-הכללי, אבל זהה או קרובה בעלות התמחור.
הדעת נותנת כי רשויות שונות יגבו כספים באופן דומה לפי רמת ואיכות השרות, אולם בפועל המצב שונה לגמרי. רשויות שונות נוהגות בדרך שונה בתושביהן בהתאם לכללים שאותם הרשות בוחרת לעצמה. רמת החופש שניתנת לרשויות מההנהגה הלאומית, יש בה כדי לעורר תמיהות. ראוי היה שיקבעו אמות מידה אחידים וזהים ברמה לאומית ולא כך הוא המצב.
לעיתים רבות גובה הארנונה אינו מייצג כלל את רמת השירותים באותה רשות. לעיתים נדרשים התושבים לכלכל ולממן מכספם את עלות הגירעונות הכרוניים שצוברות רשותם כתוצאה ממנהל לקוי, בפזרנות מנהלתית, העסקת יתר של פקידות לא נחוצה, משכורות שאינן עומדות ברמת הכנסות הרשות והרבה מאוד שחיתות ומנהל לא תקין אותם ניתן למצוא בחלק לא קטן של הרשויות.
בחלקן של הרשויות, נגבה תשלום גבוה מאוד וזאת מבלי שיהיה נתון לביקורת נאותה ומבלי בושה בעבור חבילת השירותים שהם מעניקים. בעוד שעבור אותה חבילה או חבילה כמעט זהה לחלוטין ברשויות אחרת העלות הנדרשת מהתושבים קטנה ובאופן משמעותי.
מעבר לזה, תעריפי הארנונה נבדלים בצורה קיצונית מרשות לרשות ובאותה רשות עצמה. אפשר למצוא תעריפי גבייה שונים באזורים שונים באותה הרשות, על-פי אמות מידה, שלא תמיד נעשים משיקולים סוציו-אקונומים, או ערך נכסים, או קושי ומרחק באספקת שרות, הכול בדרך כלל נקבע בהתאם ללחץ ולהרכב היושבים בניהול הרשות.
נושא ההקלות וההנחות בעייתי מאוד, הרשות המקומית מתנהלת כמשק כספי סגור, לכן להרכב הסוציו-אקונומי של האוכלוסיה יש בו כדי להשפיע על התנהלות הרשות. פטור או הנחות הניתנים בהתאם להרכב האוכלוסיה משנים את גובה הארנונה. באופן עקרוני, ככל שמצויים ברשות מספר גדול יותר של תושבים להם נדרשת הקלה, כך גם צפויה הקטנה בהכנסות הקופה הציבורית. שינוי זה בקופה יכול להביא להקטנה של סל השירותים ואיכותו ו/או לעליית תעריפי הארנונה של האזרחים האמידים, בעלי הרכוש המצויים בשכונות היוקרתיות ועל-פי רוב מצב זה, גורם לשניהם.
מה שמפליא בכל הסיפור היא העובדה שההנחיה הממשלתית אינה חד-משמעית, תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג –1993 מדברות על הנחות והקלות עד לגובה אחוזי מסוים, בפועל מפרשות את ההוראה הרשויות בצורה הנוחה לכל אחת ואחת מהן וכל רשות מקומית עושה ככל העלה על דעתה בקביעת ההקלות.
בעלי מגבלה בשיקולים הציבוריים
נכון שנושא התקציב הכללי עלול להיפגע כתוצאה מפטורים והקלות ונכון שאפשר ובשל הפטורים או ההנחות יהא על הרשות לקצץ בשירותי תושביה וכי עול המיסים על התושבים האחרים יכבד וילך עקב הפטורים וההנחות.
בכל זאת, כשבאים להביט על הנחה של פלוני או אלמוני בעל מגבלה, נכה קשה, לא יוכל איש לבוא לטעון ברצינות כי בשל אותו פטור ייפגע התקציב, שהרי מדובר בתקציבים גדולים או אף בתקציבי ענק וחלקם של בעלי המגבלה הנכים הקשים מהווה פחות מאחוז מתוך אותו סך תקציבי. פחות מתקציב הסוכר והקפה בתוך אותן רשויות אלו עצמן.
הנה, למרות ההנחיה המדברת על סך הנחה של עד 80 אחוז שאותה אפשר להעניק לנכים. רק נכים קשים מאוד ורק הם, כאלו שנכותם הרפואית גבוהה מ- 90 אחוז מקבלים הנחה. ברוב המקומות לנכים לא מוענקת ההנחה במלואה, אלא רק כדי מחציתה. ברוב המקומות מוענקת ההנחה בשיעורים משתנים ורק לנכים במקרים קיצוניים, רק למי שעמד במבחן האומללות המלאה, נכים שמצבם הרפואי חמור דיו, כדי כך, שנקבעו להם קצבאות מלאות. דהיינו אי כושרם לעבוד עבר את ה- 75 אחוז ובידם ליצור הכנסה מעבודה שלא עולה על 1,800 ש"ח לערך.
חמור מזה, ההנחה מוענקת בצורה סלקטיבית ולא על כל רכושו של הנכה, רוב המקומות מעניקים הנחה רק בעבור מקום המגורים ובתנאי שזה לא עולה על 100 מטרים רבועים.
אולי טעם הדבר נעוץ בנימי-נפש עמוקים שהמין האנושי כולו חולק, מתוך אופי האדם ומן האינסטינקטים הטבועים בנו, אופי ואינסטינקטים הנוטעים בנו התנגדות לכל מעשה של נתינה שונה או אחרת. זרע הפורענות טמון ברצון לקבל יחס שווה, "אפליה" לטובה של היחיד או של הקבוצה על אף החריגות והקושי שלה אינה מתקבלת בהבנה. חמלה וההתחשבות הרי מזמן פינו את מקומם לפנקסנות קרה ובעלי הסמכות מקפידים לנהוג כך ומשנה לשנה מורעים התנאים וההבנה וההתחשבות הולכת ומתרחקת.
מחד השלטון הכריז ובמספר רב של הזדמנויות על רצונו בשילוב נכים בקהילה, שילוב שצריך להקטין את הנטל מהמדינה. מאידך שילובם של הנכים בתעסוקה קטן מאוד. אלו שמתעקשים על רצונם זה למצוא תעסוקה מוצאים את עצמם לא אחת נדחים מעבודה כשכירים. והנה, ברי המזל - נכים שבוחרים לפעול ולעסוק למחייתם בתעסוקה עצמאית ופותחים עסק לצורך זה, בנקודה זו ממש רבות מהרשויות לא באות כלל לקראת הנכים הקשים. רק במקומות מעטים ניתנת הנחה הגם שהנחה זו ניתנת ובתנאי שההכנסה מהעסק נמוכה בשעורים זעומים. משנה לשנה ההתניות והמגבלות מתחזקות תוך החמרה והקשחת מדיניות ושוב כל רשות על-פי שיקול דעתה ורצונה.
כל העדויות מצביעות על כך שיש צורך והגיע הזמן למצות את הנושא עד סופו וברמה לאומית ורצוי מאוד שסוף סוף נזכה אנו, ציבור הנכים, לקביעה החלטית ולקריטריונים אחידים וברורים.