ידועה תורת שלילת התארים של הרמב"ם:
האלוהים אינו גשמי, אין לו גוף והוא לא מוגבל במגבלות הגוף, האלוהים אינו נמצא במקום מסוים - הימצאותו אינה מוגבלת, הוא אינו בעל תכונות אנושיות כלשהן כגון: אמיץ-כוח, רחום וחנון, חכם וכיוצא בזה, ואין לו דמות או צורה.
תיאורי ה' בתורה ובתפילה הכוללים ביטויים שמהם אפשר להבין לכאורה כי לה' גוף ו/או תכונות אנוש ["היד ה' תקצר?", "בחרי אף ה'", "ארך אפיים ורב חסד ואמת", "ויאמר ה' אל משה" וכו'], הם תיאורים דימויים שלא משקפים את המציאות על ה' ואת אמיתותו כלל. תיאורים אלו מובאים רק בגלל דלות שפתו והבנתו של האדם וחוסר ידיעתו את דרכי האלוהים, שאינו ניתן כלל לתיאור בשפת אנוש, וכן כי האדם יקשה להבין דבר שאינו גשמי כמותו.
"דברה תורה כלשון בני אדם", במטרה להעביר את המסר האמוני, וכלשון בני אנוש - כך תיארה התורה את האלוהים, אף שמהותו אינה כך.
ככל שהאדם המאמין יגדיל את שלילת תארי האלוהים בדרך זו, הוא ייחשב על-ידי הרמב"ם, גדול המאמינים ביהדות בכל הדורות, כקרוב יותר להבנת האלוהים.
והנה, נדרש הרמב"ם ליישב סתירה-לכאורה הבאה לידי ביטוי בריבוי התשבחות לה' - בתפילות, בכתבי הקודש ובעיקר בתנ"ך, בפיוטים ובשירים דתיים, בדברי רבנים ובדרשות חכמים.
הסכיתו ושמעו מה אומר על כל אלה הנשר הגדול בספרו "מורה הנבוכים" [בהוצאת מוסד הרב קוק תשנ"ו ירושלים, תרגום מערבית בידי הרב יוסף קפאח], חלק ראשון פרק נ"ט:
"... ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ותחינות שסידרום להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם, מתארים את ה' בהם בתארים אלו תואר בהם אחד מבני אדם היה הדבר מגרעת כלפיו, לפי שאינם מבינים את העניינים הללו הנעלים, המופלאים משכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותארוהו ודברו לפניו בכל מה שחושבים אותו אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם, ובפרט אם מצאו לשון דברי נביא בכך נעשה הדבר להם הפקר, להביא לשונות הטעונים ביאור בכל האפשר, ומעתיקים אותם כפשטם, וגוזרים מהם ומענפים ובונים עליהם אמרים, ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים, מקצתם כפירה מוחלטת, ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם, ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם, ואלמלא שאני חס לזלזול המחברים, הייתי מביא לך מעט כדי שתתעורר על מקומות הפשע שבהם, אלא שהם דברים שמגרעתם גלויה מאוד למי שמבין. וראוי שתתבונן ותאמר אם היה לשון הרע והוצאת שם רע עבירה חמורה, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים, יתרומם מהם, ואיני אומר שזה מרי, אלא חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים ומאותו הסכל האומר".
בהמשך מבאר הרמב"ם כי כל דבר שבח לאל הוא בבחינת פגיעה והמעטה ממהותו, ומסביר כי אל לנו להוסיף דבר על מה שכלול בתפילה בהוראת מי שתיקן את התפילה ["המעתיקים"], ובלשונו:
"וכבר ידעת גודל חטאת המטיח דברים כלפי מעלה, ואין ראוי לך כלל להזדקק לתארי ה' החיוביים כדי לרוממו לפי דמיונך, ואל תחרוג ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילות ובברכות כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די, כפי שאמר ר' חנינה. אבל שאר מה שנאמר בספרי הנביאים, קוראים אותו בעת שעוברים עליו, [כשלומדים מקראות - לפי ביאור הרב קפאח שם], אלא שצריך להיות בו בדעה כמו שביארנו שהם תארי פעולות, או להורות על שלילת העדרן".
משמע: אפילו מתוך התנ"ך, דברי תשבחות לה' שלא נדרשים כחלק מהתפילה כפי שהתקינו חכמים - אין לאמרם.
כאן ראוי להבהיר כי נוסח התפילה אליו מכוון הרמב"ם הוא הנוסח המקוצר, שהוא קצר עשרת מונים מהנוסחים המובאים בסידורי התפילה ובמחזורי החגים הידועים והנפוצים כיום, והכי קרוב לנוסח הרמב"ם הם סידורי התפילה, ברכת המזון והמחזורים בנוסח תימן - בלאדי בלבד - ומה שמעבר לכך אין לאומרו, ובאמירת כל אלה התשבחות - באים לידי שגגה, המעטת האמונה בה' והחטאת כוונת הדברים, כמעשה ההמון הסכל.