נחזור לשלושת הנדבכים של תורת הביטחון הישראלית - הרתעה, התרעה והכרעה.
מאז ומתמיד צה"ל מלהג על "העברת המלחמה לשטח האויב". האתוס הצה"לי קידש את ההתקפה עד לממדים מפלצתיים, שבהם ההתקפה הפכה לתגובה רפלקסיווית - מין עווית מחשבתית - שמכה בנו בכל פה. תוכניות הלחימה של צה"ל לקראת מלחמת ששת הימים היו הגנתיות בבסיסן. רק חיל האוויר חשב אז התקפית, והמטכ"ל של צבי צור דחה את רעיונותיו מכל וכל. גם המטכ"ל של יצחק רבין לא אימץ את התוכניות, שהגיש לו חיל האוויר.
בסופו של דבר, כמעט בדרך של נס רפואי, נמצאה הדרך להפעיל את תוכנית "מוקד" של חיל האוויר, שהצבא ה"ירוק" נהנה מפירותיה הרבים - למרות שלא הבין זאת.
במלחמת יום הכיפורים ולקראתה חשב צה"ל רק במונחים התקפיים - למרות שכבר נכשל במלחמת ההתשה, שהדגימה היטב את תורפת צה"ל בקרב הגנה. "הטיל כופף את כנף המטוס", אמר עזר ויצמן, והכעיס את כולם. אף אחד לא הסתכל על מה שעוללו המצרים לצבא היבשה שלנו במלחמת ההתשה. מי שלא רצה ללמוד את לקחי מלחמת ההתשה, קיבלם במנה גדושה ומרוכזת במלחמת יום הכיפורים.
תא"ל ((מיל.)) אמציה חן (פצי), פיקד על סיירת "שקד" במלחמת ההתשה - כולל במבצעים להדברת הטרור בעזה בשנות השבעים. במלחמת יום הכיפורים היה חניך במכללה לפיקוד-ולמטה, והקים כוח סיור מיוחד (כוח רומאי), שעשה דברים מופלאים בגזרת אוגדת שרון - לפני הצליחה ובמהלכה. אחר כך היה מפקד אוגדה ומדריך במכללה לביטחון לאומי. מפקד אמיץ, יצירתי וביקורתי, שהרבה זכויות רשומות על שמו בספרים על ביטחון ישראל.
פצי כתב לי - במכתב אישי לאחר פרסום רשימתי הראשונה בסדרה זו - "למרות הרכבה המרשים של ועדת אגרנט... לא נמצא [בה] ולו צדיק אחד, שאמור היה להפנות את תשומת-הלב לעובדה, כי מקור ההפתעה [במלחמת יום הכיפורים] נוצר כולו בידי צה"ל. למרות שלידם ממש עמדה העובדה גלויה לעין כל ומסמנת - מאז שנכבשו חצי-האי סיני ורמת הגולן [במלחמת ששת הימים] ועד מלחמת יום הכיפורים, לא ביצע צה"ל ולו תרגיל הגנה אחד. כלומר, צה"ל התעלם מההגנה כצורת קרב משלימה להתקפה. כשנאלץ לתפקד כמגן, הופתע מאי-מוכנותו, ויצא לפרק זמן משיווי משקל".
ואכן, כדאי, שוועדת החקירה תבדוק את העובדה הפשוטה, שמלחמת ששת הימים יצרה למדינה עומק אסטרטגי, אך זה לא השפיע כלל על היערכות צה"ל ועל תוכניותיו למלחמה. האם שינויים אסטרטגיים אחרים בזירה השפיעו על צה"ל?
המצרים הזמינו צליחהכתוצאה מהאתוס ההתקפי נדחס צה"ל לצלוח את התעלה במסדרון ("תפר"), שהותירו המצרים בין יחידותיהם - ליד מעוז "מצמד", מול דוורסואר. מעניין לציין, כי דווקא למקום הזה הגיעה דרך ("טרטור"), שכבש צה"ל במיוחד לצורך הנעת גשר הגלילים לצליחת הסער שלו, אל "חצר" הצליחה. כידוע, הגשר הזה - מפלצת הנדסית בלתי אפשרית, שאורכה יותר ממאתיים מטר - נגרר במקשה אחת, שהתפרקה מדי פעם, ולא היה לה כושר תמרון כלל. לכן, נדרש לכבוש דרך מיוחדת להשיק את הגשר על התעלה.
אירע לנו נס כביכול, ודווקא שם היה "תפר" מצרי. אלא שאירע לנו עוד נס מדהים - "תפר" אחר, שהותירו המצרים בין יחידותיהם, הוליך אל ה"חצר" הצפונית, שהכין אריק שרון בהיותו אלוף פיקוד הדרום - ליד מעוז "חיזיון" בפירדאן. אלא שהמצרים לא הניחו לצה"ל לחדור למערב התעלה, דרך ה"חצר" הצפונית. צליחה שם היתה יכולה לנתק את ארמיה 2 שלהם.
כלומר, במערב סיני היו שני עירומים של ציוד גישור. האחד היה בקטיה שבצפון, וייעודו - ה"חצר" הצפונית. האחר היה ב"יוקון", הנמצא דרומית לטסה, וייעודו - ה"חצר" הדרומית. מול שניהם השאירו המצרים מסדרונות, שנועדו לתעל את עוצבות צה"ל לחצות את תעלת סואץ.
וצה"ל בלע, כידוע, את הפתיון. הוא צלח את התעלה - כלומר, ביצע את זממו להעביר את המלחמה לשטח האויב - והפנה את כוחותיו לתנועה מהירה דרומה - כרצון המצרים - דרך ארמיה 3 המצרית, לעבר קהיר.
זאת, במקום לשלוח את כל עוצמת כוחותיו - כחמש אוגדות, שהיו בסיני - להתמודד עם האיום האסטרטגי: שליטת ארמיה 2 המצרית במרחבי הגדה המזרחית של התעלה - בעיקר, במתחם "מיסורי". בסיכומו של דבר, הותקף המערך המצרי ב"מיסורי" - מערך רב-דיוויזיוני - בידי כוחות גדודיים ובידי כוחות חטיבתיים, שכל אחד מהם פעל בנפרד, ללא סיוע ארטילרי וללא סיוע אווירי. הם לא היוו אתגר למצרים. מחיר ההתקפות חסרות השכל - הרבה הרוגים, פצועים ושבויים.
בסיומה של המלחמה נותר "מיסורי" בידי המצרים - הישג אסטרטגי חסר תקדים, שהיה הרבה יותר ממטרת מלחמתם: להשיג מדרך מסוים בגדה המזרחית של התעלה. להגעת צה"ל לק"מ 101 מקהיר לא היה שום ערך מוסף אסטרטגי. אדרבא, הצורך לתחזק קו ארוך במלחמת התשה יצר עומס צבאי ועומס רגשי על היחידות המותשות, עלה בנפגעים, והוסיף לתחושת הכישלון במלחמה.
"אור ירוק" לא נדלקמעניין, כי דווקא תוכניות מעניינות להתקפה לא-שגרתית על האויב לא בוצעו במלחמת יום הכיפורים. הבולטת בהן היא "אור ירוק" בחזית המצרית. בגזרה הצפונית - בגולן - בחר צה"ל להעביר את המלחמה לשטח האויב בהתקפה חזיתית על מערכי האויב בחאן ארינבה - במקום לבחור דרך עוקפת. מול עוצמה אדירה של הכוחות התוקפים (כמעט שלוש אוגדות), הובקע המערך הסורי, בדם רב, ונפרצה הדרך מזרחה ומערבה - עד למזרעת בית-ג'אן, שממנה יכלו תותחני צה"ל להפגיז את שדה התעופה של דמשק.
כיצד ידעו המצרים על הכנותינו לצלוח?הצליחה הישראלית תורגלה - כפי שתורגלה הצליחה המצרית - כמה פעמים, ששיאן בתרגיל "עוז", כשנה לפני המלחמה. הבה נניח, שכפי שכוחותינו תיעדו את כל תרגילי הצליחה המצריים (ולכן, הם, לכאורה, לא היו צריכים להיות בגדר הפתעה) - כך עשו המצרים. אגדה אזורית מספרת, שהקומנדו המצרי ושאר גורמי מודיעין עוינים הסתובבו חופשית במרחבי סיני ובין מעוזינו. כלומר, הם ראו את תרגילי הצליחה של צה"ל, והבחינו באמצעותם את מהות עירומי הציוד, שהושארו בקטיה וב"יוקון" ואת ייעודם; הם ראו את הקמת ה"חצרות"; והם למדו את מחשבות צה"ל, והכירון.
הכל היה שקוף כל כך, ולכל ניתנה תשובה מצרית הולמת - פרט לכמה מבצעים מיוחדים, שנשלפו מהמגירות, ובוצעו כהלכה, לשם שינוי (כמו הנחתת כוח תותחנים ישראלי על הר עתקה).
וגשר הגלילים?המפלצת, שזיכתה את שני מפתחיה ב"פרס ביטחון ישראל", לא הצליחה להשפיע לטובה על גורל המערכה, אלא רק הכבידה על כוחותינו. מזל, שהיו כמה מהנדסים וכמה מפקדים במערך הצליחה של חיל ההנדסה, שהפרו פקודה, ושימרו בחשאי (כולל במחבוא בכינרת) יכולת אחרת לצליחה. זו, כמובן, לא זיכתה אף אחד בפרסים, אך רק בזכותה צלח צה"ל את התעלה.
והיתה במלחמת יום הכיפורים עוד תוכניות עיוועים - המבטאות היטב את הרצון לתקוף בכל מחיר, ולהעביר את המלחמה לשטח האויב. במסגרת התוכניות ("צפניה" ו"בן-חיל") נועד כוח אוגדתי לצלוח את הביצות מדרום לפורט פואד, כדי לתקוף את העיר ואת פורט סעיד. במקביל, תוכננה פעולת כוח ימי, שיפשוט על פורט סעיד מהים. במהלך מלחמת ההתשה נמתחו על המליחות ועל הביצות הללו כבישי פלסטיק, שאפשרו תנועת רכב אל המעוזים בצפון התעלה ואת תספוקם. הרבה כוחות התאמנו לבצע במלחמה את השטות, שלא יכולה להיות לה כל היתכנות מבצעית. למזלם, היא בוטלה. נותרו רק מפות ושרטוטים, שיעידו על האיוולת.
גם במלחמות הבאות לא ביצע צה"ל שום מבצעים לא-שגרתיים, אלא פעל כצפוי, בדרך שגרתית ורק ביום. ברוב הפעמים - צה"ל פעל כפי שהאויב ציפה. וכל זאת, למרות שבשלושת העשורים האחרונים מנהלים קציני צנחנים וקצינים מהכוחות המיוחדים את צבאנו. מעניין לציין, כי דווקא בתקופה זו נוון המערך הלוחם הקרקעי - ובעיקר, הוזנח החי"ר.
אין יודעיםושוב, תוכניות צה"ל היו התקפיות - לצלוח את התעלה - אך לא התחשבו בדברי אנשי חיל ההנדסה, שדרשו כשבוע עבודה להרכיב את הגשרים. כלומר, צה"ל לא היה יכול לצלוח את התעלה עד שלושה-עשר באוקטובר, לכל הפחות (אלא אם היו מפתחים כוח משמעותי של "תמסחים" - אותם כלי-רכב אמפיביים, שהמטכ"ל הורה לשמידם, ובחיל ההנדסה הפרו את פקודתו). אם כך, על סמך מה הורו פיקוד הדרום והמטכ"ל לצלוח את התעלה כבר בשמונה באוקטובר.
ראשית, המדובר בדיווחי שקר, שעברו ברשת המבצעית, או באי-הבנה של דיווחים תמימים. כידוע, שום כוח ישראלי - גם אלה שתקפו (והיו מעטים מדי - שתי התקפות גדודיות על כוח דיוויזיוני מצרי) - לא התקרב לתעלה כלל, וייתכן, שהכוונה לא היתה לתקוף את התעלה כלל, למרות הפקודה כביכול. שנית, הפקודה הייתה לתפוס גשר מצרי, ולחצות עליו את התעלה. כידוע, טנק מצרי ערוך לקרב שקל אז כ-36 טונות - לעומת כ-55 טונות, ששקל טנק ישראלי. כלומר, שום גשר מצרי לא היה עומד בעומס כזה, וכוחות השריון, שהיו מנסים את התרגיל המטומטם, היו מוצאים את עצמם מדשדשים על קרקעית התעלה.
מפקדי הכוחות לא ידעו על כך כלל. לפני כשנה שאלתי על כך מח"ט שריון באוגדה 162 - מאלה, שקיבלו את הפקודה לצלוח מערבה על גבי גשר מצרי. לטענתו, הוא שם לב להבדלי המשקל רק כששאלתי אותו על כך. גם לסמח"ט דאז, שנכח באולם, לא היה מושג קלוש על כושר הנשיאה של הגשרים המצריים.
חוסר ידע מקצועי מאפיין את יחידות צה"ל. כך, למשל, במהלך קרבות ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, נותק הקשר עם כוח צה"ל, שישב במערה בשיא החרמון המושלג. כוח מגדוד של מילואי הצנחנים, שישב בגזרה - כוח שהשיג הישגים ניכרים בקרב על החרמון (למרות ניסיונות להשכיח את חלקו המכריע בכיבוש החרמון), יצא ברגל אל המערה. מפקדי צה"ל בגזרה חששו פן קרה משהו ללוחמים, שהושארו בשיא החרמון, ועקב מצב מזג האוויר, לא הייתה כל דרך לבדוק את מצבם באמצעות הנחתת מסוק במקום. כוח מילואי צנחנים יצא לדרך. מפקדיו הוליכוהו בנתיב שבחרו, ונעזרו במצפן לניווט. הכוח הלך והלך, והזמן נקף, והכוח החל להיות מותש בטרם נראה קצה יעדו. לוחמים ידועים, לא נעים, החלו להיפטר מציוד אישי ומציוד לחימה כיוון שהתקשו בהליכה. והם הלכו ... עד שלפתע זיהה מישהו מהכוח את הציוד שנזרק.
התברר שהכוח הולך כבר שעות במעגלים. זה נבע מעובדה, הידועה לכל מי שניווט בגולן: אבני הבזלת משפיעות לרעה על מצפנים, ומעוותות את קריאתם. פותחה תרגולת להתגבר על התקלה - בעל המצפן הורכב על כתפי אחד הלוחמים, וקרא את האזימות כשהוא בגובה של יותר משני מטרים. מילואי הצנחנים, כמובן לא ידעו זאת, ומבצעם כשל.
כיוון שכך - נשלח למערה צוות מסיירת מטכ"ל, שלא שהה קודם לכן בגזרה; ולכן, לא אוקלם לפעילות בגובה, כנדרש. הלוחמים (וביניהם עדו - הצעיר באחים נתניהו), שעלו מעלה במהירות בציוד קל בלבד, נתקפו בקור ובתופעות, הנובעות משהייה בגובה רב. אחד מהם נפטר כתוצאה מכך.
מי שלחמו בגזרת התעלה הכירו היטב את המליחות - ביצות של מים מלוחים, שכשהתייבשו הפיקו ענני אבק מלוח, שצרב את הפנים של כל מי שחצה אותו באי-זהירות, ופגע בעיניו. משך שנים תרגלו לוחמי השריון בסיני מעבר בטוח ומהיר במליחות הללו. מי שלא תורגל - נפגעה יכולתו המבצעית. לא כל הכוחות, שהוזרמו למבצע הצליחה "אבירי-לב", ידעו זאת, ואנשיהם סבלו קשות כשדהרו בתוך המליחות.
כל אלה הם רק מעט, שנבע מאי-היכרות עם התנאים בגזרות השונות - פרי אי-אימון וחוסר ניסיון - ומאי-הבנה מבצעית. שוב, אי אפשר להגיד, שתם זמנן של התופעות הללו, שעולות דמים רבים. כפי שכתב לי פצי - הביצועים הגרועים של צבאנו בקרב שיקפו את אופן הכנת הכוח הצבאי באימונים. ועוד הוא טוען, "חמור מאלה, בתחושה שיצרו, כי מעתה ואילך הכל יהיה בסדר, אפשרו חברי ועדת אגרנט להשריש את השיטה הקלוקלת בהכנת צבא למלחמה ואת הגברת נזקיה בדמים ובדם".
אני מציע, שוועדת חקירה תרד לשורשיה של בעיה זו.