קולות אני שומעת. הדים רחוקים. עמומים באים ורוחקים. כל לילה באים אלי הקולות כמו רוח סתווית שרקנית. בתחילה, הם קולות רפים ואחר כך מתעצמים והופכים לברורים מאוד.
עלטה בחוץ ולבי מתעורר אל שמיים שחורים. בעיניי הקטרקט חוגג. אינני קוראת לאחרונה, אך לראות את ילדיי ונכדיי אני עוד יכולה. צינת הלילה עוטפת את כתלי ביתי. ואין שום כוח שישאירני במיטתי החמה.
ריבוא קולות אני שומעת. כולם באים בערבוביה. מבקשים קרבתי. מחזרים אחר צעדיי, אני כבר לא צעירה . תשעים וארבע שנותיי הן ככתר לראשי. אך תודה לאל, עדיין אני צלולה. עדיין מסוגלת לדבר עברית רהוטה. והשפה שלי, השפה של בית הספר 'תרבות' בפולין. 'השפה', היתה מורתי אומרת, 'היא המראה של הלשון העברית.'
ועכשיו באמצע הלילה, אני שומעת קולות. אני לא מזהה אותם. אך הם אומרים לי, שהגיעה שעתי ללכת. הם מאיצים בי להתקלף מהמיטה החמה, להתלבש בכוחות עצמי, כמו שאני יודעת. להתייפות ולצאת לדרך.
כמה פעמים ניסיתי לברר, מי הם אותם הקולות הרוגשים על מפתני אוזניי? מי הומה כך ברקותיי ומהדהד שאקום ואלך? אך לא הצלחתי. אני מנסה לזהות את הפרצופים הדהויים שמחייכים אלי ומושיטים ידיים. מבקשים שאבוא. עושים לי סימנים באצבעות הגרומות ואני פוקחת עיני והסימאון עוטפני מכל עבר. לא יודעת מה מקור הקולות? נפשי אינה מזהה את העיניים המחייכות ,הכמהות להתקרב.
ואני כל-כך שומרת על פיגורה בגילי. אוכלת כמו ציפור. בולעת קוקטייל של כדורים, רק שאוכל לתפקד. הבדידות היא חברה טובה. בת לוויה נהדרת. ארבע שנים היא מלווה אותי לכל מקום. יותר נאמנה מהמטפלת שלי. היא איתי עשרים וארבע שעות ביממה. מהליל בו הלך לבלי שוב אישי היקר, חיי נעשו בודדים וריקים. אין לי עם מי להשיח את לבי.
בת ובן יש לי. בת שתלטנית החושבת שהכל מגיע לה. את כדוריי היא מחביאה במקרר. אני מניחה אותם למראשותיי , מאז שעברה לגור עמי, היא משתלטת לי על החיים. מצאתי לא אחת את מכתביי במדף העליון במקרר, הכדורים נדחקו פנימה למדף השני, כדי שאני אמשיך לחפש, אהפוך כל פינה בחדר, אזיז כסאות אולי נשמטו ונפלו מתחת לשולחן. אני ממששת בידיים , מחפשת את הכדורים, מרגישה איך הבהלה באה וחונקת אותי מכל עבר, לא מותירה לי אוויר לנשימה.
ובתי ישנה את שנת הישרים שלה. כבר הרגשתי איך לבי מתכווץ בפחד ורעד לא מוסבר צובט אותי מכל עבר. לא קר לי. אך הרעד הזה לא נותן לי מנוח. אני עומדת ורועדת. יושבת וידיי ורגליי יוצאים למחול מוזר של רעידות.
באצבעות רועדות אני מחייגת בטלפון לביתו של בני. "לילי". אני שואלת." לאן אני צריכה ללכת? איפה אני צריכה להיות עם כל הזקנים?" וכלתי עונה לי בשאלה "איפה את סבתא?"
אני משתוממת על זו השאלה. מה זאת אומרת איפה אני?
"אני בבית". עונה לה בנחישות המוכרת לי.
והיא אומרת:" טוב שעוד לא יצאת ואת בבית. אתן לך את בנך והוא יסביר לך לאן ללכת."
זו כבר הפעם השלישית שאני שומעת קולות בלילה שקוראים לי ללכת למפגש. ואני שואלת באידיש לאן? ואין קול ואין עונה. בלילה הגעתי לדלת. לא מצאתי את המפתח. הלכתי לחפשו במקרר. שם מצאתי את הכדורים, את המכתבים. אך לא מצאתי את המפתח לדלת היציאה. זכר לו היה לו. ישבתי על המיטה מליטה ידיי ובוכה. המזוודה הכחולה נועצת בי מבטיה ולא אומרת מילה. איך אני פזורה כזאת במחשבותיי. איך אני לא זוכרת מה קורה לי?
קולות רפים עולים במחשבותיי. הדהודים רוחקים. אין איש שישמע את קול בכיי. אך לבי העייף מאותת לי שהתרגש דיו בחודשים האחרונים. אני לא יכולה לקום מהמיטה. רגליי כבדות. אינן יכולות לעמוד. ואני יושבת ככה חסרת ישע עד שמפציע השחר. עד שהלילה בורח לחפש לו אהובה אחרת. והיום שעלה מראה לי את חרפתי המתהדקת אל חיי העלובים. אם הכל כואב ולא מתפקד למה אני צריכה להאריך חיים?
גם ככה אני שפן ניסיונות של כדורים שונים. הפכתי להיות מתמכרת להם. יש אנשים המתמכרים לבקבוק, לסיגריות, לקלפים. הרופאים שלי הביאו אותי להתמכרות בכדורים. ואני לא יכולה להפסיק את הקוקטייל הזה. אני חלק מהקוקטייל הזה.
הכלה שלי קנתה לי מחרוזת יפה וענדה לי אותה על הצוואר. "בזכות המחרוזת" אמרה לי בתי, "הביאו אותך הביתה אמא. המחרוזת של לילי. היא מחרוזת פלא. הנה תגעי בחרוזים הכחולים, הם נותנים לך הרגשה טובה. לחרוזים יש צבעים של שמים וים. הצבעים שאת אוהבת."
לילי שלי היא מעצבת תכשיטים. את המחרוזת שלה הכי אני אוהבת. ביום שענדה לי אותה. יצאתי לטייל מגונדרת ברחובותיה של תל אביב. המטפלת שלי הלכה לנוח ואני רציתי להראות לכולם את המחרוזת של לילי. ירדתי במעלית ויצאתי לראות עולם. העפרונים צייצו לכבודי השמים נפרסו כקטיפה כחולה ללא עננים. שמש סתווית חיבקה את פניי. הרגשתי נהדר. והלכתי מזמזמת לעצמי שיר כמו בימים הטובים. ישבתי על ספסל בשדרה והשמים פתאום התקדרו.
לא יודעת כמה זמן ישבתי שם. גשם ירד והייתי בלי מטריה.
בחור צעיר ניגש אלי:"סבתא, את בסדר? בואי אקח אותך הביתה." הוא עזר לי לקום וכל הגשם שנדבק אלי טפטף מבגדי אל הארץ. כשהגענו הביתה, ראיתי את פניה של לילי . בתי צעקה עלי :"איפה היית?, ולמה את יוצאת בלי רשות ובלי המטפלת שלך?" רק לילי שלי לא צעקה. היא הודתה לבחור הצעיר שהביא אותי הביתה, אפילו שוחחה איתו בנועם.
החיוך של לילי עזר לי לעבור את הימים הבאים. כאשר מיששתי את החרוזים של לילי מצאתי פתק מנויילן בפלסטיק קשיח. שמי היה כתוב שם. הטלפונים של לילי. כך הגעתי בשלום הביתה. ועכשיו אני בוכה. אני שומעת קולות מהדהדים באזניי . כבר ימים רבים קוראים לי הקולות. ואני צריכה ללכת. הם אומרים לי לבוא....'