חג החנוכה, הנחוג בשנה זו ככבל שנה ושנה זה כבר למעלה מאלפיים ומאה שנה, פשט מאז קום מדינת ישראל צורה ולבש צורה חדשה, שהיא לעיתים שונה מאד ממה שהכירו אבותינו באלפיים שנות גלותם המרה. עובדה מאלפת זו, מבחינה דתית ולאומית, לא ידועה לרבים.
כך היה חג זה בעינינו בעבר: רגע של התעלות רוחנית למול נרות דולקים. חידת האור וקסמו היו מביאים אותנו למחוזות רוחניים פתוחים לכל חלום נשגב, לכל התקדשות, לכל שמחה. אבל משמעותו של אור זה לא היתה ברורה לנו, על-אף שברכות ההדלקה לא השאירו מקום לספק כלשהו בנוגע לאותם הניסים המוזכרים בהן. ובכל זאת, מהותן של אותם הנסים לא רק שלא הייתה ברורה לנו, אלא שלא טרחנו אפילו לעמוד עליה, ומיותר להדגיש שהנצחון עצמו לא עלה במחשבתנו. האור המשלח קרניו ישר לתוך נשמתנו ולחביון עוזה מילא אותנו תחושת שמחה והתעלות יותר מכל ההסברים ומכל המילים. אכן, מתתיהו מוזכר בתפלה, אך רק כ'כהן גדול'/לא נתנו את דעתנו על החשמונאים, רוב עמנו לא ידע על קיומם, והיוונים אותם למדנו לגנות בכל לשון בתפילותינו לא נתפסו אז כחלק מן ההיסטוריה של בית שני, אלא השתלבו באופן לגמרי טבעי בנוף של שונאים ופורעים אכזריים שהקיף אותנו זה עתה כבר אלפיים שנה, וללא כל מעמד מיוחד. האור והקדושה שהוא סימל בעינינו, העלימו את כל ההקשר ההיסטורי של תקופת החשמונאים, ואפילו את נצחונם הצבאי הניסי.
והנה, כאשר יד ה' התגלתה שוב בהיסטוריה לעיני כל העמים, חשף ה' את זרוע קודשו והקים מחדש את מדינת ישראל מחורבותיה, ושם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. אבל לא רק ערים נשמות נבנו מחדש, אלא שמתהום הנשייה עלו אוצרות עמנו והאירו את פנינו ועולמנו האינטלקטואלי והרוחני באור חדש. חיילי צה"ל, גיבורי ישראל של ההווה, החיו בתודעתנו גיבורי ישראל של העבר, אלו שהרימו בגאווה ובמסירות עילאית את הנס והדגל של שחרור העם מעול זרים אכזרים, האימפריה היוונית. והתברר לנו שאותו אור שהדלקנו בחיבה מיוחדת משך אלפיים שנה היה מנציח נצחונם של כהני ה' משרתי הקודש בבית - המקדש, שקדושתם הגזעית והשורשית הפכה אותם למסורבי כניעה לאומית ורוחנית. אז, האליטות נהפכו למתיוונים, למשתפי פעולה עם האויב, הם אף יזמו תהליך של השלטת התרבות היוונית על עם שבמהותו הפנימית בערה התורה והזהות היהודית והישראלית, והיסוו את ההתיוונות אליה נכספו מתוך התפוררות זהותם היהודית מאחורי סיסמאות של טובת עמנו ומדינתנו. למולם קמו אותם כהנים נאמני הקודש שבישראל, ובידיים ריקות הצליחו להכניע מעצמה אדירה המצויידת במיטב הנשק והאמצעיים. אכן נס גדול היה כאן.
למה רבותינו העלימו
אבל כל זה התגלה לנו רק עתה במלא זוהרו, ואנו עומדים נבוכים מדוע רבותינו כמעט העלימו כליל מתודעתנו כל זה, והשאירו לנו לזכר העניין רק פך קטן החתום בחותם כהן גדול. העלמה זו שנהפכה לחידה בעיני רוב דורנו זכתה אומנם להתייחסויות שונות מכיוונים שונים, רבניים, מחקריים ואחרים, ובכל זאת עדיין נשארה תעלומה באמת, משום שלעניות דעתי כל שנאמר בנדון עד היום רחוק הוא מן האמת הצרופה, נטולת הנטיות הסובייקטיביות.
אכן החשמונאים הפגינו מסירות נפש עילאית וגבורה אין קץ. קדושתם העצמית ועולמם הרוחני שסובב היה תמיד סביב ציר קדושת המקדש, התורה, העם והארץ, העניקה להם את הכוחות הדרושים למשימה הבלתי אפשרית שנטלו על עצמם. בשם ה', בשם התורה וקדושתה אחזו בנשק, לחמו נגד כל ניסיון להשליט עלינו תרבות לא לנו, אוניברסלית בחזותה החיצונית (היינו אומרים היום: גלובלית), אבל אנטישמית בפנימיותה (ככל מגמה המתיימרת להיות אוניברסלית).
אבל למרבה הפלא, ויותר מכך למרבה הצער, שלטונם שלאחר נצחונם הוביל באופן בלתי מורגש ולכאורה בלתי מובן לחורבנה של מדינת ישראל שך אותה תקופה ולהרס המרכז התורני והרוחני של עם ישראל שבירושלים. ממתתיהו כהן גדול צועדים אט-אט אבל בבטחה לקראת שלטונו של העבד האדומי האכזרי הורדוס, הבונה את קיסריה והטובח בירושלים, לא רק חכמי ישראל אלא אף ילדיו הוא.
מי לא יבין לאור זה מדוע חכמי ישראל השאירו לנו מכל נס הנצחון של חנוכה רק את תמציתו הרוחנית, את פך השמן הטהור שבער בלב מתתיהו ובניו בראשית דרכם, אבל לא מעמדם הצבאי והפוליטי, למרות שהם החזירו לנו תורה וחירות, את תרבותנו האמיתית ואת מדינתנו הריבונית. וכדברי גדול פוסקי עמנו, הנשר הגדול הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג הל"א) 'עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני'.
שורש פורה ראש ולענה
אבל מה שאין אנו מבינים עדיין הוא זה: איך קדושי עליון כחשמונאים יכולים היו לבסס שלטון ההולך ומתדרדר בצורה כה נוראה, בניגוד מוחלט למגמתם-הם? מה היה השורש פורה ראש ולענה שהוליד את הסוף הנורא והמאכזב של בית השני? ובכן לשאלה זו משיבים החשמונאים עצמם, באמצעות אחד מסופרי תולדותיהם - הוא ספר מכבים א' (פרק ח), בו נאמר: 'יהודה המכבי ואחיו והעם היהודי שלחוני אליכם להקים ברית שלום אתכם'. אותו יהודה המכבי שהודות למסירותו העילאית ולניסי ה' גאל את עמו מעול יוון, הולך ומזמין את רומא לשלוט בישראל!! את מפעלו הרוחני והלאומי הוא הרס במו ידיו. להושיע את ישראל כדי לכופף אותו בפני עול אחר, היש אבסורד גדול מזה ומסוכן יותר מזה מבחינה ערכית ולאומית?!
לא מדובר רק בצעד אומלל בלבד, אלא בהרס עצמי - שיותר מדי פעמים מאפיין את שלטוננו בארצנו - העלול להוליך להרס לאומי טוטאלי. לא כן אור הרוח והתורה, הוא איננו ניתן להכנעה, ושום מעצמה לא עמדה בפניו לטווח ארוך.
אם רבותינו העלימו מן התלמוד את מימד המאבק הצבאי, אין זה מפאת עבירה זו או אחרת על עיקרון תורני, עבירה שרבים מחפשים בנרות ומתקשים למוצאה, ואין זה גם תולדה של חשבונות קטנוניים, שיש שייחסו לרבי יהודה הנשיא (שלטענתם לא נתקין מסכת על חנוכה בגלל שהחשמונאים נטלו לעצצמם את השלטון, במקום להשיבם לאבותיו - זרע מלכי בית דוד), אלא מפני סופם - חילול אותה קדושה שהפיחה בהם שאר רוח בראשית מאבקם.
שהרי שערורייה היא זו, שלאחר מלחמה רצופה מסירות נפש בשם ה' ולמען התורה והמצוות, יהודה המכבי עצמו הולך וכורת ברית עם הרומאים, והופך את כל התנהגותו במהלך חייו והמרד ללעג וקלס. מדוע רצון זה לשחררנו מעול יוונים אם כל זה היה כדי לסמוך על מעצמה אחרת ולסלול את דרכה להכניענו לאומית ותרבותית?! וכבר טרח אחד מגדולי רבותינו הראשונים, הלא הוא הרמב"ן, להבהיר לנו בפירושו על הפסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב, ד), דברים קשים כדרבנות על נפילתם של מלכי בית חשמונאי:
נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וגו' ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה).
אור חדש צריך להאיר על ציון, ואז נזכה כולנו במהרה לאורו, אור צח של ישראל סבא ששום מעצמה אינה יכולה לו, חודר את ההיסטוריה ומכניע כל רוח כניעה ותבוסה. על אור כזה אנו יכולים תמיד לברך שעשה ניסים ושהחיינו.
חנוכה שמח!