סיימנו לקרוא את ספר בראשית ומתחילים לקרוא את 'שמות'. נתחיל בכך שנתמקד בשם הפרשה שהוא גם שם הספר, ונשאל: מה הקשר בין שם הספר/פרשה לבין התוכן שלהם?
כאשר אדם או קבוצת אנשים מהגרים ממקומם למקום אחר, ולא משנה מהי סיבת ההגירה, הדור הראשון אולי יתקשה להשתלב במנהגי המקום החדש, ועל כן יתקשה להטמע בו. יתכן אפילו שבאופן מודע יסרב להטמע ואף יפעל להשריש את המסורת שהביא עמו ממקום מוצאו, בבניו ובנכדיו. ההיסטוריה מלמדת, כי בכל מקרה זו מלחמה אבודה.
הדור השני והשלישי נוטים להטמע בסביבה בה הם חיים. ספורי ההורים על מה שהיה, אינם יכולים לעצור נטיה טבעית כל כך בנפש האדם. כעבור שלושה ארבע דורות, ייטמעו צאצאי המהגרים בחברה הקולטת ולא יוודע כי באו אל קרבה.
תופעה זו מוכרת דיה ואין צורך להוכיח אותה. גם אין צורך להוכיח כי עם ישראל הוא חריג בכך שלכל אורך ההיסטוריה, בכל מקום בו חיו יהודים, הם שימרו את יהדותם ולא נטמעו בקרב עם הארץ.
אבל זה מה שהיה עלול לקרות לבני ישראל בארץ מצרים, וסכנה זו מרחפת מעל ראשו של העם היהודי בכל זמן ובכל מקום. (בימינו, סכנה זו קיימת גם בארץ ישראל, למרבה הצער.) באיזה כח מתגברים על הנטיה להטמע בקרב העם שבקרבו חיים?
(שמות א) [א] וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. [ב] רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. (...).
בשביל מה עוד הפעם? הרי כבר קראנו את אותם שמות בפרשת ויגש, (בראשית מ"ו, ח) ובפירוט רב יותר, כולל הנכדים, אז מה מועיל המניין החוזר? מסתבר שזה מועיל מאד כדלהלן:
עם תחילת הגלות, זקוקים לכוחות מיוחדים כדי לשמר את הזהות העצמית של בני ישראל. לכך לא מספיק איזכור השמות בפרשת ויגש; גם לא בצירוף האזכורים בפרשות ויצא ווישלח, בעת שנולדו. וכך מסביר זאת המדרש:
(מדרש רבה, פ"ג) (ג) וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. שקולים הן ישראל כצבא השמים; נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר, (תהלים קמז) [ד] מוֹנֶה מִסְפָּר, לַכּוֹכָבִים; לְכֻלָּם, שֵׁמוֹת יִקְרָא. אף הקב"ה, כשירדו ישראל למצרים, מנה מספרם כמה היו. ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכלם. הה"ד (הדא הוא דכתיב, זהו שכתוב) וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו':
המדרש מדמה את בני ישראל לצבא השמים ואח"כ לכוכבים. יש הבדל בין שני הדימויים; לצבא השמים אין פרצוף מוגדר. בהאנשה, זה כמו להתייחס לקהל אקראי, לאספסוף. הדימוי לכוכבים אומר שלכל אחד יש שם וגם תפקיד בעולם, על כן אינם בטלים לעולם.
משמעות נוספת, פנימית יותר, יש לאזכור השמות בשלב זה; שמו של אדם אינו הוא עצמו, הוא רק מייצג את האדם. בלשון החסידות, הארה בלבד של האדם עצמו. בהיותו בודד על אי נדח, אין האדם זקוק לשם. השם נועד רק לשימוש הזולת.
התורה מספרת על שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה ובכך מלמדת אותנו כי היהודי עצמו, מהותו של היהודי אינה שייכת כלל לעניין הגלות. זו יכולה לתפוס רק את שמו של היהודי, את חיצוניותו.
רק כך אפשר להבין את העובדה שבכל התהפוכות שחוו, בכל המקומות שנתגלגלו אליהם, יהודים שימרו את זהותם. רק החיצוניות היתה בגלות, לא הפנימיות, לא העצם של היהודי.
'כל הגלויות נקראו על שם מצרים על שם שהם מְצֵרים לישראל' אומרים לנו חז"ל והזכרנו בעבר. מאז ועד בכלל, ליהודי נתונים הכוחות לשמר את זהותו ולא להטמע בין הגויים, אלא אם כן הוא מחליט אחרת ר"ל. כי את הבחירה החופשית לא מפקיעים. נותנים כוחות להיות יהודי אבל לא מכריחים.
וכבר במצרים היו יהודים שבחרו אחרת, בחרו להזדהות עם המשעבד ולא עם בני עמם. בדרך כלל זה קורה לאנשים שמעמדם גבוה יחסית, ופחות לפשוטי עם. חריג בולט היה משה. הוא היה יהודי שגדל בבית פרעה אבל לא שכח לרגע כי דוקא המשועבדים הם אחיו באמת.
מסירות נפש על טובתו של יהודי שני:
(שמות ב) [יא] וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.
(רש"י) וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה - והלא כבר כתיב (פסוק י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
לכאורה, תהליך טבעי; משה גדל בבית פרעה, הוא מתגלה כבעל יכולות מסויימות ומקבל מינוי כלשהו מהמלך. מה שלא כל כך טבעי, זה עצם העובדה שהוא מתייחס אל בני ישראל כאל אחיו. ומה שעוד פחות טבעי, זה שהוא מנצל את מעמדו החדש כדי לסייע לאחיו המשועבדים.
וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
[יב] וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.
סיכון עצום לקח על עצמו משה. ואכן, כבר למחרת מתברר לו גודל הסיכון:
[יג] וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ. [יד] וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
סביר להניח שמשה הבחין ביהודים שראו את מעשהו במצרי המתעלל; הוא רק לא העלה בדעתו שכך יגיבו למעשהו. גם יש להניח שאותם שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, לא היו מן המשועבדים בחומר ובלבנים, אלא דוקא מן הממונים על המשועבדים; שאחרת, מניין היה להם כח לריב זה עם זה בעת שהם נאנקים תחת עול השיעבוד?
הם לא היו מהסוג שבוחר לשמר את יהדותו בכל תנאי ואף בכל מחיר. הם היו מן הסוג שבוחר להזדהות עם המשעבד ואף לאמץ את אורח חייו. ואם זה כולל התעללות בעברי אחר, למה לא? זהו טבע העולם שהחזק משעבד את החלש.
משה נאלץ לברוח בעקבות האירוע הזה כי פרעה ביקש להרגו. אותם שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים הלשינו עליו. הוא היה די פסימי ביחס לאפשרות של שיחרור העבדים העברים מארץ העבדות; כי אם יש ביניהם כאלה שמזדהים עם המשעבד, איזה סיכוי יש לכלל העם? הרי אלה יטרפדו כל ניסיון להגיע לחופש. הם מעדיפים את השיעבוד.
אולי בכך טמון שורש העובדה שמשה מסרב לשוב למצרים כדי להוציא משם את בני ישראל. אחרת קשה להבין כיצד אחד כזה שנחלץ להגנת יהודי שאינו מכירו בכלל, ואף הורג את המצרי המתעלל בו, מדוע הוא מסרב להיות שליח לגאול את כלל העם?
בנושא זה הרחבנו מעט אשתקד. כעת נעבור לשלב בו משה הסכים להיות השליח לגאול אותנו ממצרים. הוא דורש מפרעה לשלח את העם וזה בתגובה מורה להגביר את השיעבוד:
(שמות ה) [ו] וַיְצַו פַּרְעֹה, בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-הַנֹּגְשִׂים בָּעָם, וְאֶת-שֹׁטְרָיו לֵאמֹר. [ז] לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים--כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם, תֶּבֶן. [ח] וְאֶת-מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם, תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם--לֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ: כִּי-נִרְפִּים הֵם--עַל-כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹקֵינוּ. [ט] תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר.
[יד] וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-שָׂמוּ עֲלֵהֶם, נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן, כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם--גַּם-תְּמוֹל, גַּם-הַיּוֹם.
(רש"י) וַיֻּכּוּ, שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - השוטרים, ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונֶאֱצָל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו:
ההיררכיה היתה ברורה; היו נוגשים מצרים שתפקידם לרדות בעבדים. כל נוגש היה ממונה על כמה שוטרים עברים וכל שוטר היה ממונה על קבוצת עבודה. תפקידו היה לוודא את מילוי מכסת הלבנים, לרשום את התפוקה היומית (על שטר) ולהגיש דוח לנוגש.
כאשר נגזרה הגזרה הֵם, יֵלְכוּ, וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן, לא יכלו העבדים למלא את מכסת הלבנים היומית וצריכים היו להיענש. את העונש הזה אמורים היו להטיל השוטרים שמצידם הוכו בידי הנוגשים.
השוטרים הזדהו עם המשועבדים וסירבו לרדות בהם, כך שהם ספגו את כל העונש במקומם. שוטרים יהודים ביחסם ליהודים. הלואי עלינו.
באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.