"טמיון" הוא אוצר המלך, קובע מילון עברי הוותיק של יהודה גור. "שלח המלך גבאי טמיון לִגְבוֹתָה", מצטט גור מבראשית רבא. נזכרתי במקור הלשוני של המלה, כשדיברו על הגדלת תקציב הביטחון. עשרות מיליארדים יורדים באמצעותו מדי שנה לטמיון - במקורותינו, "יוצאים לטמיון" (סוכה כ"ט, עמוד ב').
חסרים למערכת הביטחון שמונה מיליארד שקלים לשנת 2007, קבע קצין בכיר. כרגיל - לא רק במקומותינו - מאיימים עלינו אנשי מערכת הביטחון בכל מיני תרחישים איומים, שיקרו אם, חס וחלילה, לא ניתן עוד למולך הרעֵב, שאינו מספק לנו ביטחון (עיינו בערך לבנון 2, למשל ולשנינה).
למערכת הביטחון אין תשובה לרקטות "קסאם", המטרידות את תושבי מערב הנגב מזה שש שנים. כזכור, חשבו ההוגים הדגולים במערכת הביטחון, שאם נימלט במנוסה מחבל קטיף, הבעיה תיפתר מעצמה ... גם אם יהיה פתרון טכנולוגי ל"קסאם", למערכת הביטחון אין כסף לפתור את הבעיה.
34,500,000,000 שקלים חדשים הוקצו לתקציב מערכת הביטחון בשנת 2007 - דיווח חנן גרינברג באתר Ynet. שני שלישים מכך נועדו לצה"ל - כ-23 מיליארד שקלים חדשים טבין ותקילין. כמחצית הסכום הזה תוצא על משכורות.
ובינתיים, אין לנו רפואה, אין לנו חינוך, אין לנו השכלה גבוהה, אין לנו תרבות, אין לנו רווחה, ואין לנו עוד הרבה דברים חיוניים, שערכם בחשבון הגדול אינו משתווה לזה של הביטחון. הם עולים עליו בהרבה, אך אין להם לובי, שיקדם אותם. לכן, ילדינו אינם יודעים עברית, אינם יודעים אנגלית, אינם יודעים חשבון, ואינם יודעים שום דבר. מי שמבקר בבית-חולים עברי יכול לקבל בקלות דיכאון. לא כדאי... אם אין לו די כספים בארנקו, אין סיכוי, שיקבל טיפול רפואי ראוי.
הקרבנו את כל היקר לנו למולך הביטחון, ולבסוף גם אין לנו ביטחון. ועדיין שערי הטמיון פתוחים לרווחה, וממוננו יוצא מבעד לשערו בזרם גואה כמו צונאמי.
תקציב הביטחון צועק, "הב לי עוד! ועוד!"
מערכת הביטחון רגילה לקבל הרבה מתקציב המדינה - כאילו רק צבא, מודיעין ועניינים צבאיים יוצרים ביטחון. כשאינה מקבלת, היא מתחילה לספר לנו סיפורים מדהימים על הסכנות, האורבות מעבר לפתחנו. לא חסרים אויבים נוראיים שם, באפלה: אירן, עירק, סוריה, לוב, בורמה, האיים הקנריים, פיג'י, טרינידד וטובאגו ומי לא?! אפילו דקוטה הצפונית עלולה להצטרף לאויבינו רחמנא ליצלן.
"בצה"ל מזהירים כי פער תקציבי עלול לגרום לבעיות בהיערכות לקראת האיומים הגוברים. הערכת המצב האסטרטגית לשנת 2007 מציירת תמונה של ירידה ביציבות האזורית, עלייה בסיכוי להתנגשות אלימה עם סוריה ולבנון וחציית הרף הטכנולוגי של האירנים במרוץ הגרעיני" - דיווח חנן גרינברג. לדבריו, קצין בכיר אמר, "עשינו את העבודה הטובה ביותר, אך אני מוטרד בנושא ההשקעה בעתיד".
כמו בכל אגדה, פעם אחת היה היה שר בממשלת ישראל - שר מאוד לא אחראי. קראו לו גדעון פת - איש נחמד. יום אחד, ערב דיוני התקציב, אי-שם בשנות השמונים, נלקחו שרי הממשלה ל"בור" המטכ"ל בקריה בתל אביב. שם, בפנים אפורות ובארשת דאגה, הסבירו להם קצינים חמורי-סבר עד כמה רעוע מצבה הביטחוני של מדינת ישראל. כשעלה מה"בור", סיכם השר פת את החוויה, כמעט באלו המלים: "שמענו כמה סיפורי כיפה אדומה".
אכן, זו השיטה. אם תבדקו את עיתוני השבוע שעבר - ובעצם כל העיתונים בתקופת אישור התקציב - תמצאו שם סיפורי זוועה על איומים ביטחוניים. המנגנון הקבוע של הפחדת האזרחים וחברי הכנסת פועל באופן משומן ובאותה הדרך, ומצליח. למרות כל הנהי, תקציב הביטחון אינו קטֵן - כנדרש, כדי שיהיה לנו ביטחון, ותהיה לנו מדינה - אלא גדֵל ללא הרף.
"רימינו"
ואז, בשעת מבחן, מתברר - תמיד, לא רק בלבנון 2 - שמשהו אינו עובד, וכספים בוזבזו לשווא, ולא הגיעו ליעדם הראוי.
זו מחלה אוניברסלית של מערכות ביטחון. בכל העולם מערכת הביטחון הנן ממלכותיהם של מיליארדי הדולרים הגדולים. באפריל 1996, לגמתי משקאות נחמדים עם הרבה חוקרים ואנשי מודיעין, שבאו לחגוג את יובל החמישים לסוכנות המרכזית לביון (CIA) של ארצות-הברית. בחורשה נהדרת במטה הסוכנות בלאנגלי, וירג'יניה, הגישו כיבוד ושתייה לרגל האירוע, והרבה אנשים התחככו אלה באלה. שוחחנו על הנושאים, שהיו על הפרק בוועידה, ובעיקר על הטעות האיומה, שעשו לא מזמן בהערכת האיום הסובייטי.
"רימינו את הממשל ואת העם האמריקני, משך שנים רבות", אמר חוקר בכיר, שהיה בכיר בסוכנות המרכזית לביון. "כל זה היה כדי ליצור עבודה לעשרות אלפי האנשים, המועסקים בסוכנות המרכזית".