גם אם איש אינו חולק על כך שכביש הערבה הוא כביש-דמים, הגובה חדשות לבקרים קורבנות בנפש - איש אינו נוקף אצבע להפיכתו לכביש ידידותי יותר, עם תשתית ראוייה לנהג החולף בו. באחריות למחדל הזה נושאות לא פחות ולא יותר מאשר רשויות התחבורה המוסמכות, המנערות את חוצנן משינוי מצב הביש של הכביש השערורייתי.
התאונה הקטלנית של השבוע שעבר, שבה היה מעורב אסיר העולם, עמי פופר, היא רק המחשה אופיינית לאותו מחדל נוראי. התאונה המחרידה, שגבתה שני קורבנות, נגרמה, אמנם, בעטיין של עבירות-תנועה חמורות - הקרויות בעגה המשפטית "טעויות-אנוש" - אבל לא פחות מכך היא גם סימפטום אומלל לתשתית רעועה של הכביש.
הדברים אמורים בכביש צר, מפותל ובעל גבנוניות, עם שדה-ראייה מצומצם ומונוטוני, שאינו מאפשר, אפילו לנהג מנוסה, להמלט ממנו לשוליים (שאינם קיימים!!!) בעת צרה. עקיפה בקטעים המקווקווים המעטים בכביש הארוך הזה היא, במקרה הטוב, הינצלות מפגיעה של רכב שעלול (מי יודע) לבוא ממול, ובמקרה הרע "רולטה רוסית" - פשוטה כמשמעה - שסופה מוות.
מאחר שמדובר בכביש בינעירוני, לא נמצאה עד היום, לאורך כביש הערבה, שום רשות מקומית שתיאות ליטול על עצמה את האחריות להשקיע דמים בכביש הדמים, לפחות בקטעים הפרובלמטיים שבו ולפעול להרחבתו. גם מע"צ, האחראית לתחזוקת הכביש ולסלילתו, מנערת חוצנה ממנו. כך נמנע מן הנהג, הנקלע לעת צרה, להמלט לשולי הכביש - שוליים שבהווה כלל אינם קיימים.
אותו יום מר ונמהר של חודש אפריל 2000 תאונת הדרכים המחרידה של השבוע האחרון החזירה אותנו, באחת, שבע שנים אחורה: לאותו יום מר ונמהר של חודש אפריל 2000, שבו כמעט ואיבדנו את עולמנו בשניה אחת.
השעה היתה שעת בין-ערביים, בדרכנו במכונית השברולט שלנו מאילת להרצליה. סמוך לצומת פארן שבכביש הערבה, הגיחה, לפתע, מולנו מכונית רנו, כשהיא סוטה ממסלולה, חולפת במסלול שלנו ומתנגשת בעוצמה אדירה במכוניתנו. עבדכם הנאמן, שישב ליד ההגה, איבד בו במקום את הכרתו ורק מאוחר יותר, משזו שבה אליו, הוא מתבשר על פרטי התאונה על-ידי אנשי המשטרה שהוזעקו למקום.
מפרטים אלה הסתבר כי המכונית הפוגעת היתה שכורה ונהגה בה תיירת קשישה מגרמניה, שהיתה בדרכה לאילת ושמן הסתם חשבה שהיא נמצאת על אוטוסטרדה גרמנית: היא נסעה במהירות של לא פחות ולא יותר מאשר 150(!) קמ"ש, כשמכוניתנו "הסתפקה" ב-70 קמ"ש, תוך ניסיון נואש להמלט מן המסלול הצר לשוליים שאינם קיימים.
התוצאה הבלתי נמנעת: הנהגת הגרמניה נהרגה במקום ואילו עבדכם הנאמן, שנהג במכונית הנפגעת - שנהרסה, אגב, כליל - נלכד בה, בלא יכולת להמלט, כשהיא תלויה, בין שמיים לארץ, על-פי תהום פעורה מתחת. רק כעבור שעה, משהגיעו למקום כוחות החילוץ, הם הבחינו בעבדכם הנאמן לכוד במכונית, כשהוא מחוסר הכרה ובמבט חטוף פנימה מצידם, לא נראה כמגלה סימני חיים. בעמל רב הם הצליחו לנסר את דלתות המכונית ולחלץ את עבדכם ממנה, כשהוא מגלה סימני דופק ראשוניים. וכך הועברתי, אחר כבוד, באלונקה למסוק צבאי, שהוזעק למקום ושהטיס אותי לבית החולים הקרוב.
לאחר ששבה אלי הכרתי הוכנסתי לחדר הניתוח, שם שהיתי במשך 20 שעות רצופות. ניתוח השברים בידי, ברגלי ובאגן הירכיים, עבר בהצלחה והושתל בהם טיטניום, שייצב את הגפיים השבורות שלי. לאחר התאוששות ארוכה שוכנתי למשך ארבעה חודשים בבית החולים, שבו שוקמתי על-ידי צוות רפואי ופרה-רפואי מנוסה, שהצליח, לאחר ישיבה ממושכת בכסא-גלגלים והליכה על קביים, להעמידני מחדש על רגלי.
אבל בכך לא תמה מסכת הייסורים שלי. במשך שנים נאלצתי לעמוד על זכויותי המשפטיות כדי לזכות בפיצויים, בעימות מתיש עם חברת הביטוח שלי - עימות שהסתיים בפשרה, בשל חוסר סבלנות מצידי להמתין למשפט, שאת מועדו מי ישורנו.
אז קנינו, אומנם, את עולמנו בשנייה אחת שבה שיחק לנו המזל. אבל את התאונה הזו, כמו גם רבות אחרות בכביש הערבה, אפשר היה, מן הסתם, למנוע, לו רק היו במקום שוליים, שניתן היה להמלט אליהם, ושהדי במרומים - זו בהחלט לא הערת שוליים!.