השחיתות איתנו מראשית הבריאה. המילה שחיתות באה מן המונח להשחית, להרוס. הרס הוא גם הרס חיי אדם או שמו הטוב, וגם החרבת רכוש פרטי או ציבורי, גזילתו מאחר או מן הציבור, במישרין או בעקיפין. נראה כי היצירה וההרס נולדו ביחד. הראשון שביצע פשע פלילי של רצח אדם היה קין. אחריו, לפי עדתו שלו, היה למך. המבוא למבול הוא אמירת אלוהים "רבה רעת אדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רע כול היום..".
לאחר המבול אנו שומעים שוב את אלוהים:" לא אוסיף לקלל את האדמה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לפני השמדת סדום ועמורה מתדיין אברהם עם הקב"ה לגבי מספר הצדיקים שאולי מצויים בסדום, ובגינם אלוהים יימנע מהחרבתה. הוא מתחיל בחמישים וגומר בעשרה: "אולי יימצאו שם עשרה" (צדיקים). ויען אלוהים "לא אשחית בעבור העשרה". הסוף ידוע. לא נמצא גם המניין. עיר מושחתת עד אחרון תושביה. וכך הלאה, וכך הלאה, יש דו קיום בינינו לבין השחיתות מקדמת דנא ועד ימינו אלה..
לגבי יצר לב האדם, קיימים חילוקי דעות שהתעוררו ע"י שני פילוסופים בריטיים שחיו במאות ה-16 וה-17. הפילוסוף תומס הובס מתאר בספרו "לווייתן" את תולדות האנושות כמאבק סביב הישרדות וצבירת כוח. ההתאגדות החברתית, כלומר מסגרת המדינה נובעת, לדעתו, לצורך הגנה עצמית. פילוסוף בריטי אחר בן דורו של הובס, ג'ון לוק, חולק על עמיתו. מסתבר כי בכל הקשור ליצר לב האדם, לוק חולק גם על ההנחה האלוהית שהובאה לעיל. לדעתו, האדם טוב ונוח לבריות אחרות, מטבע בריאתו. זה "המצב הטבעי". בעל הזכויות, לדידו של לוק, הוא הפרט והוא מוותר על חלק מן הזכויות שלו למען המדינה כדי שתגן על כל זכויותיו. נשאלת השאלה אם יצר לב האדם טוב מנעוריו לשם מה דרושה ממשלה?
תשובתו של לוק היא שתמיד יהיו יחידים שינסו לפגוע בזכויות הזולת ולכן יש צורך בשלטון מרכזי. כך או אחרת, שנים מסכימים כי דרושות סמכות ומערכת נורמות אשר יסדירו את היחסים בין הפרטים לבין עצמם, ובינם לבין השלטון. ביחסים אלה מאז ומתמיד היו קלקולים ורמייה, בין אם קראו להם שחיתות או מצאו לה שמות אחרים. לעתים קרובות, כל המערכת מן המסד עד לטפחות הייתה, ובחברות מסוימות עודנה, מבוססת של שחיתות. כלומר זוהי הנורמה.
קשה להגיד שהעולם הנאור הוא נקי משחיתות. לדוגמה, אין כמעט חודש שלא מתפרסמות ידיעות על שחיתות בתחום זה או אחר באנגליה, מדינה שהיא מופת לדמוקרטיה. ההבדל הוא בכך שבאנגליה קיים היבט נוסף להיבט הפלילי,והוא הפן המוסרי, הערכי. בדרך כלל, החוטאים במסגרת התייחסות זאת, נותנים את הדין במובן הציבורי. אנחנו בסוגיה זאת נסוגונו הרבה.
עם זאת, בעוד שבמשטרים הטוטאליטאריים, כמו בברה"מ של פעם, הנומנקלטורה לוקחת לעצמה פריבילגיות שאותן היא שוללת מן העם, כלומר השחיתות ממוסדת; במשטר הדמוקרטי, שבו יש יותר חורים מאשר בגבינה שוויצרית, יש נברנים מושחתים, יחידים, גופים ממסדיים, קונגלומרטים כלכליים, אך השיטה, ביסודה, אינה מושחתת.
החוק, כידוע, עד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי, מיושם כאשר מפרים אותו. באותה מידה שחיתות מתגלה כאשר חושפים אותה. כבר אמרו לפני, שהעם בישראל אינו מושחת, אך ישנם כיסי שחיתות רבים בשלטון ובציבור המעניקים למדינה את התואר "מדינה מושחתת". מדובר בחשדות לשחיתות, החל במשכן נשיא המדינה ועד למגרשי כדורגל. זאת ועוד. העיתונות, שאמורה להיות כלב השמירה של יושרה ציבורית וטוהר מידות, היא, בחלקה, נגועה בכתם הזה של העדר יושרה והפרת נורמות שהיא מחויבת להן.
יש אנשים ישרי לב שלא יכולים לחיות עם שחיתות ונאבקים בה, יש עיתונאים חוקרים (לא המברברים) שחושפים אותה, קיים משרד מבקר המדינה שמפרסם ברבים מעשים שיש בהם משום חשד לשחיתות או מינהל לא תקין. ולבסוף, כאשר הזרועות לאכיפת החוק, היועץ המשפטי והמשטרה אינם מהססים לערוך חקירות ולהביא לדין חשודים, ללא כל פניות, ובית המשפט אומר את דברו - זה סימן טוב.
במאמר בעיתון הארץ (21.1.2006), מתייחס עוזי בנזימן לנושא השחיתות. הוא מכתיר את המאמר: "למה זה מגיע לנו". אומנם בכותרת אין סימן שאלה, אך בגוף המאמר הוא כותב ש"אזרחי ישראל ישאלו את עצמם: למה זה מגיע לנו?"- עם סימן שאלה. אני לעומתו מבקש לראות בכך קביעה, סימן קריאה, וזאת מצויה במשפט האחרון של המאמר: "החברה היא זו שעליה מוטל לתרגם את הצפייה לטוהר מידות לשפה של סנקציות, חברתיות ופוליטיות נגד אנשי ציבור מושחתים, גם אם לא מורשעים."
מדינת ישראל עוברת עתה מעין ביעור חמץ אשר סופו, יש לקוות, יהיה חיובי. השחיתות היא מחלה קשה שזקוקה דחופות לניתוח. כל תהליך של ניתוח הוא טראומטי ומכאיב, אך אל לנו לחשוש לרגע שהניתוח יצליח והפציינט ימות. ואם הניתוח יהיה מוצלח יש כל הסיכויים שהמדינה תבריא. זאת הבשורה.