מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים חינוכיים יוצאי דופן. קיימת התלבטות עולמית כיצד להצעיד את החברה קדימה באמצעות החינוך. כחברה התלבטנו היכן לשים את סדרי עדיפויות שלנו. בדברים מסויימים הצלחנו יותר מכל חברה אחרת ובדברים אחרים לא הצלחנו מספיק. הפכנו את בית הספר הישראלי למקום שבו נוצרה החברה הישראלית, למקום בו נקלטה העלייה ולמקום בו יצרה רב התרבותיות הישראלית תשתית מאוחדת. אין חברה כמו החברה הישראלית ואין מערכת חינוך שקלטה מיליון עולים במהלך עשור. אנחנו הצלחנו להכליל בבתי הספר גם את חברות שהיה קשה להכלילן: חברות העולים, הערבים, וחברות שנמצאו בשולי המעמד הסוציו-אקונומי.
השאלה המתבקשת היא האם עשינו מספיק. המטרה שלנו היא להגדיר מצוינות באופן שידבר לכל מעגלי החברה. היעד שלנו הוא יעד מורכב והוא עולה בקנה אחד עם הדברים שנאמרו על-ידי שרת החינוך האמריקנית ש"אף ילד לא נשאר מאחור". אנחנו צריכים שהפריצה תתרחש בכל החברה. יש לדרוש שבית הספר יגדיר לעצמו יעד ברור של קידום מצוינים. אם כל בית ספר יידרש לעשות זאת אנו נגיע למצב של מצוינות. זה יוביל למהלך שיאפשר שיווין הזדמנויות בחברה.
יש לפרוס רשת רחבה שתיתן מענה לאנשים צעירים. היום אנו מאתרים בעיות לימודיות בכיתות א' וב' באמצעות מבחני ה"מיצ"ב". כך אנו יודעים על המתרחש בכל כיתה ובכל בית ספר. אנחנו שואפים לאתר בשלב מוקדם יחסית את המתקשים ואת המצטיינים, בכדי לתת מענה לאלה ולאלה בצורה שלא תבוא על חשבון השני. ילד שאותר בראשית הדרך יתקדם מהר יותר.
בשלב זה העיניים מופנות לראשית דרכם של הילדים במערכת. זהו הכיוון ומשם צריך ללכת הלאה אל החינוך התיכוני והאוניברסיטאי. מערכת החינוך הישראלי יצרה המערכת תוכניות שהעולם כולו לומד מהם.אני אזכיר לדוגמא את תוכנית "עתידים". החברה הישראלית ידעה לשלב בין שני צרכים קיומים : מצוינות וצרכיו של הצבא. על-ידי כך קודמו ילדים במערכת שמכשירה אותם ונותנת להם ייעוד מקצועי. ישראל נמצאת במקום מספר שתיים בהמצאות טכנולוגיות בעולם בדיוק בשל המקומות האלה.
התוכנית לקידום מצוינות משלבת ידיים עם גורמים אחרים, כגון החברה האזרחית וצה"ל, שהופכים את המצוינות לשאיפה ולדגל עבור כל שכבות האוכלוסיה.
בימים הקרובים יתקיים דיון לגבי לימודים באוניברסיטה עבור מאות תלמיד תיכון. אנחנו, במערכת החינוך, צריכים לתת כלי חשיבה לתלמידים ותוכנית לעידוד החשיבה והיצירתיות. למערכת החינוך הישראלית יש את הכלים לעודד יצירתיות וחשיבה. זו לא נחלתם הבלעדית של המצטיינים. תחת הנחייתה של פרופ' ענת זוהר עוסקת מערכת החינוך בשינוי תוכנית הלימודים כדי להחדיר חשיבה יצירתית. אנחנו מקדמים מאות בתי ספר במסגרת האגף הניסיוני בתוכנית חדשה, שבמסגרתה כל מורה יעבור תהליך של חשיבה שוטפת, דינאמית ויצירתית. אני מאמינה שמערכת פועלת נכון כאשר המנהל, המורה, ההורה והילד לוקחים חלק בחינוך. אין חינוך פאסיבי.
יש אופק שאליו אנו שואפים. השאלה האמיתית היא האם החברה מוכנה לקחת את היעדים האלה ולשים אותם בראש סדר העדיפויות שלה. בארה"ב כאשר הוחלט על התוכנית "אף ילד לא נשאר מאחור" התקצוב עלה ב-40% כדי שיוכלו לעמוד בתוכנית הזו. חברה שרוצה לתבוע מעצמה צריכה לתת את המשאבים לכך. אם אנו רוצים לטפל בכל בעיות החינוך הרחבות והמגוונות צריך את התגייסות כל חברה.
אנו עומדים בפני שני איומים. הראשון הוא העולם הגלובלי. מול זה מתמודדים במצוינות וביכולת אקדמית. איום נוסף הוא העולם הפונדמנטליסטי. אנו רואים בו השקעה רבת משאבים בחינוך לטווח ארוך. החינוך הפונדמנטליסטי לא מתפשר, ואם נסתכל היום איפה נמצאת ההשקעה החינוכית הגדולה והתשתיתית ביותר היא לא בהכרח בעולם המערבי.
המאבק שלנו, אם כן, הוא לא רק עם הקדמה, ובשתי החזיתות הללו אנו מגמגים הרבה יותר ממה שראוי היה. הכנס הזה עוסק בחוסן לאומי, לצערי אינני בטוחה שבמאבק הזה החינוך ינצח, ועל כך יש לתת את הדעת כל יום ויום.