איני בטוח בכלל שוועדת וינוגרד תענה על השאלות המוצגות כאן, אך נראה לי שללא תשובות לשאלות אלו לא נגיע רחוק.
האם מלחמת לבנון הייתה פורצת אלמלא חטיפת חיילים שלנו,[עקב המחיר האסטרונומי ששולם עבור שחרור חיילים בעבר],נחשבת בעייני האויב כניצחון אסטרטגי על ישראל? האם המלחמה והרוגיה אינם מחיר שכבר שולם עבור שחרור החיילים? מה היחס בין המחיר שנשלם עבור שחרור החטופים לסיכוי שתפרוץ מלחמה נוספת?
האם מלחמת לבנון הייתה פורצת אלמלא מסיבת העיתונאים של נסראללה בה חגג את חטיפת החיילים ולעג בצדק לאולמרט ופרץ על חוסר ניסיונם? האם כבודם של ראש הממשלה ושר הביטחון שהושפל היה גורם חשוב בהחלטה? האם לפני תקרית החטיפה הייתה החלטה שבמקרה של אירוע חטיפה יש לצאת למלחמה?
איך חשבו מקבלי ההחלטות לסיים את המבצע? האם הם לקחו בחשבון שהעולם מתכוון לתת לנו די והותר זמן לסיים את המשימה? מתי הם בכלל הבינו שמדובר במלחמה?
האם נכון כי הרגישות העצומה לחיי חיילים גרמה מצד אחר להחלטה לא מבוקרת לצאת למלחמה עקב תקרית החטיפה ומאידך לא לנצח במלחמה כי ניצחון משמעו חיילים הרוגים נוספים?
האם לו היינו בולמים את ירי הקטיושות ומטהרים את כל הבונקרים ו"שמורות הטבע" ומשמידים למעשה את החיזבאללה כארגון צבאי, אך משלמים על כך ב-400 הרוגים, ניתן היה לקבוע שניצחנו במלחמה? האם הציבור היה רואה זאת כניצחון?
מה נחשב כניצחון במלחמה ומה הוא בגדר הפסד והאם על-פי הגדרות אלו ניצחנו או הפסדנו?
האם נכון שמיעוט בעל השפעה מכרעת בתקשורת הישראלית והמסתייע במפלגות פוליטיות יש לו את הכוח למנוע מההנהגה לקבל החלטות נחוצות בדרך ניהול המלחמה?
האם ניהול מלחמה אפשרי בתנאי המשטר הדמוקרטי בישראל בו יכולה ממשלה לשלם מחיר פוליטי מידי על כשלון התחלתי? האם יכולה היום ממשלה בישראל לקבל שוב החלטה על יציאה למלחמה, או שיהיה עלינו להניח לאויב לקבוע את העיתוי הנוח לו? האם כינונה של ממשלת אחדות והגבלות מהותיות על התקשורת בזמן מלחמה אינם תנאי לניצחון בה?