כאשר התא המשפחתי עומד בפני פירוק, מחלקים בני הזוג את ממונם, נכסיהם ורכושם, לרוב, באופן שווה. מוניטין עסקי שנצבר בדרך כלל לבעלי מקצועות חופשיים כמו עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, מהנדסים וכו', נחשב לזכות קניינית ומכאן מתייחסים אליו כאל נכס כלכלי. מוניטין עסקי נצבר באמצעות השקעה של מאמץ, עבודה קשה, זמן, כסף וכו', אלה מוגדרים כנכסי שיתוף בתוך המשפחה ומכאן שגם את פירות המאמץ, המוניטין שהושג, יש לראות כנכס משותף למשפחה.
אולם הקונפליקט העיקרי בדיון שאלת חלוקת המוניטין העסקי נובע מהחיבור הבלתי נמנע בין מוניטין אישי לבין מוניטין עסקי, שכן המוניטין העסקי נסמך על המוניטין האישי. לדוגמא, באם הבעל אשר היינו רו"ח מדופלם יעזוב את העסק אזי העסק יקרוס כי הלקוחות רוצים את הבעל כרו"ח ולא את שרותי משרדו. וזהו ההבדל בין מוניטין עסקי לבין מוניטין אישי.
הטענה העיקרית בעד חלוקת המוניטין העסקי גורסת כי ההשקעה של שני הצדדים הייתה משותפת. בעוד שצד אחד, זה שצבר את המוניטין העסקי, עבד קשה כדי להגיע למעמד גבוה בתחומו, הצד השני השקיע את מרצו בתמיכה בקריירה של צד א', דאג לניהול הבית, גידול וטיפוח הילדים ודאג לשמור על האיזון המשפחתי.
הטענה שכנגד גורסת, כי מדובר במוניטין אישי. אדם עבד מרבית חייו כדי להגיע למעמד רם בתחומו. המוניטין העסקי שצבר נובע ממוניטין אישי, הנחשב לנכס לא מוחשי ומכאן שלא ניתן לממשו, כך שאם מחר הוא יסגור את העסק - המוניטין לא יהיה קיים יותר.
יש לציין כי אחת מהבעיות העיקריות הינה כיצד, אם בכלל, ניתן לאמוד את שווי המוניטין העסקי וכמה ממנו ניתן לייחס למוניטין האישי של בעל העסק. סביר מאד להניח כי מהלך החיים יספקו דוגמאות למכביר וכי בתי המשפט עדיין לא אמרו את המילה האחרונה בעניין.