פרופ' דניאל פרידמן הוא משפטן ראוי. לו לווה מינויו בשיקול דעת אחר של ראש ממשלה אחר, הייתי גם רואה בו מן הסתם גם מינוי ראוי. אולם התזמון התמוה, שליפתו מאלמוניות יחסית אל ראש רשימת המועמדים למשרת שר המשפטים רק מס' ימים לאחר שפרסם מאמר בגנות פסק הדין שנגזר על רמון, הינו לא פחות ולא יותר מאשר חלק מתהליך הנסיגה, ה-backlash, האופייני לאחר כל צעד חשוב לקידומו של שוויון חברתי לסוגיו. שכן שוויון - עינם של בעלי השררה צרה בו: הוא מורידם מהאולימפוס האלמותי אל בית הדין של מטה, זה שלנו, של בני התמותה הרגילים.
בעלי השררה הללו נהנים מחיבורים עקלקלים בין הון לשלטון, לאחר שחלקם ביצעו עבירות או עבירות-לכאורה על חוק העונשין (ע"ע רמון ונשיא המדינה), עבירות של שחיתות ציבורית, מינויים בלתי הולמים, יחס מועדף למקורבים ורשת ביטחון לאלו משלהם, שזוכים ליחסי ציבור סלחניים באופן תמוה בגין עבירות שכל אזרח רגיל מוקע עליהם קבל עם ועולם. מערכת משפט ביקורתית, בה הכל שפיט, לא מהווה כר נוח לשגשוגם של מעשים כאלו. זוהי מערכת בה מבצע היועץ המשפטי לממשלה את תפקידו ללא משוא פנים גם בפני בכירי השלטון, בה חוקר מבקר המדינה עבירות-לכאורה של אולמרט ומסב את האצבע המאשימה אותו בהדלפות אל מקורן במשרד ראש הממשלה, בה זוכה ירון זליכה להגנת היועץ המשפטי (לחרונו של אולמרט, שנותר מתוסכל מחוסר היכולת שלו לפטר מי מהשניים). אז מה יותר נח מאשר לשלוף קלף מנצח חדש מהחפיסה, את פרידמן?
הרשעת רמון כעבריין מין מן השורה, טרפה את הקלפים לאולמרט וחבריו, שהיו בדרכם הנמרצת לערער בעיני ציבור את אמינותן של מערכות החוק בכלל ושל בית המשפט העליון בפרט. הקלף המנצח שלהם הפסיד אומנם בקרב מול בית המשפט - אולם לא הם אלו שיוותרו על הסיכוי לנצח במלחמה הזו.
פרסום מאמרו המביש של פרידמן בגנות הרשעת רמון, בסמיכות חשודה להצעת פרידמן כשר המשפטים ע"י ראש הממשלה ולמינויו לתפקיד, בא להם בזמן. אני לא אתפלא אם יבוא יום בו עלול להסתבר לנו שהרעיון למינוי החטוף הזה קדם לפרסום המאמר ואולי אף נגלה בעתיד כי רוחו של רמון שורה מעל המינוי.
פרידמן מוצג בתקשורת כמי שמחה לאורך השנים על "הכל שפיט" ועל המדיניות של האקטיביזם השיפוטי שהנהיג ברק בבית המשפט העליון, אולם ככל הזכור לי, עיקר מחאותיו היו בעלות ניחוח של עניין זר, בשל סמיכותן להתנגדות ביניש למינוי ידידתו של פרידמן, נילי כהן (אף היא משפטנית ראויה ודמות בעלת שיעור קומה, לכשעצמה), לבית המשפט העליון. אמרתי כבר כי מהמקום בו אני ניצבת, בקרב העם, נראה כי סמיכות עניינים אינה זרה לפרידמן. כשידידתו לא מונתה - הוא הוקיע את בית המשפט. בסמוך למינויו כשר המשפטים - הוא הוקיע את בית המשפט.
לא נותר לי אלא לקוות שבהיותו בתפקיד, יקרה לפרידמן מה שקורה לשחקנים רבים שעולים מן הספסל: הם מגלים, שבמשחק האמיתי יש אחריות, משימות ומורכבויות שאינן מאפשרות להן לממש את האיומים שהפריחו מהספסל. וגם - אם מה שהיה זה מה שיהיה, הרי שממוצע כהונתו של שר משפטים בישראל עומדת על כ-10 חודשים. נקווה שמינויו של פרידמן לא יסב לנו יותר מדי נזק בתקופה הזו.
פרופ' דניאל פרידמן הוא איש ראוי, שמונה בחטא-כלפי-הציבור למשרת שר המשפטים. או, כפי שאמר לי הבוקר איש ציבור שבחר לא להזדהות: "במקום בראון-חברון, קבלנו את פרידמן-רמון".